תקופת הקורונה עזרה לי להתחבר לחלקים שבי שלא היה לי את היכולת להתחבר אליהם לפני. חלקים של שקט, חופש והתמסרות, שכשהעולם האט, הצלחתי לשמוע את המנגינה שמסביבי ובתוכי.
ועכשיו כשהעולם מתחיל להגביר את הרעש, ואני מרגיש שזה כבר לא מתאים לי. אני לא יכול לשכוח את העונג של המנגינה הזאת.
כאדם שחוקר תודעה ומעמיק בפילוסופיה, פיתחתי תיאוריה שמסבירה את המצב הנוכחי שאשתף אותה במאמר הזה שמביא את השקפת החיים שלי שמבוססת על חקירה עצמית, מסע רוחני, פילוסופי ואינטואטיבי.
השאיפה שלי במאמר היא להביא את תפיסת עולמי בגובה העיניים ועם הרבה פשטות ותכלס.
מה המטרה שלנו, בשביל מה אנחנו חיים.
לתפיסתי, כמו כל בעלי החיים, באנו לחיות בקהילה. המילה שפע היא שיתוף פעולה. כשאנחנו משתפים פעולה אחד עם השני באופן מוחלט אז אנחנו חיים את גן עדן. כי הטבע הוא תמיד לטובתנו.
ומעבר לזה, מה המשמעות לחיים? מבחינתי – לחוות.
באנו לחוות חוויות ולהרגיש רגשות. כל הרגשות הם חוויה כאשר חלקם מכווצים וחלקם מרחיבים. אך כולם חיוביים. ואיזה חוויות באנו לחוות? את מה שהתשוקה שלנו מבקשת. התשוקה, מבחינתי, היא המצפן שמכוון אותי לאן ללכת. בסופו של דבר, תמיד אפעל מתוך תשוקה, שאני לא יכול לבחור בה, אך לפעמים אהיה בשיפוטיות כלפיה. וכשאני בשיפוטיות, אני מנסה להבין ולשחרר אותה מתוך ידיעה שזה גם חלק מהחוויה.
בשבילי, תשוקה ועונג, הם הכוחות שדרכם אני מגשים את האור הייחודי שלי. והמסע שלי הוא להתמסר אל התשוקה ולשחרר את השיפוטיות שעולה לי כלפיה.
מה קורה בתקופה הנוכחית בשנת 2020?
אני רואה שהרבה אנשים מתחברים היום לתפיסת העולם שתיארתי בחלק הקודם. לא בחרתי להיות כזה ולהבין את מה שאני מבין. כך שבשבילי עצם זה שאני מבין את הדברים האלה, אומר שיש זרם גדול שקורה בתודעה האנושית שאני חלק ממנו. מנגינה שמתנגנת ברקע שאני שומע אותה יחד עם עוד הרבה אנשים. כי את המנגינה הזאת אני שומע כבר הרבה שנים. ואני רוקד אותה בכל מיני דרכים ובמגוון קהילות. ותמיד היתה בתוכי תשוקה להעמיק בסגנון החיים הזה.
מרגש אותי להיות חלק מזה ולרקוד יחד את המנגינה החדשה הזאת ולהתמסר לחוויה, מתוך חיבור לפשטות, אהבה, התמסרות והקשבה.
ובימי הקורונה, חוויתי משהו חדש – שקט חיצוני שתאם את השקט הפנימי שלי. והשקט הזה גרם למנגינה הזאת להיות הרבה יותר ברורה וחזקה. ועכשיו כשחוזרים לשגרה, אני שומע את הדיסוננס בין מנגינה לקהילה ואחדות, מול המציאות של עולם שפועל כמכבש שיוצר לחץ הישרדותי בצורה אוטומטית, רובוטית ולא מתחשבת.
למה אנחנו במצב של מציאות הישרדותית מפוחדת?
בגדול, כי ככה זה אמור להיות. באנו לכאן לחוות חוויות, נכון? אז כל כדור הארץ הוא סוג של ישות שבאה לחוות חוויות, והכוכב שלנו נע בתוך אוקיינוס של תדרים שהמפגש איתם יוצר בנו חוויות רגשיות ומפעיל אותנו. כמו ניסוי החול על הרמקול שיוצר צורה גיאומטרית כשהרמקול משנה תדרים. אנחנו בסך הכל רוקדים תדר שאנחנו שומעים על רמקול ענק בלי להיות מודעים אליו.
ועכשיו אנחנו בסיום גל תודעתי של פחד ואלימות שהפעיל אותנו עשרות שנים, שהשיא שלו היה במלחמת העולם השניה. ששם חווינו את השיא של האכזריות האנושית האפשרית. באותה תקופה, עשרות מיליוני אנשים (אם לא מאות מיליונים) חוו על בשרם אכזריות אנושית בלתי נתפסת עבורם. וכשזה נגמר, נשארה טראומה עמוקה מאוד שאומרת – אדם הוא יצור מסוכן ואכזר ואסור לי לסמוך או להאמין בו.
חוויה זו השאירה צלקת של פחד עמוק אחד מהשני וחוסר אמון.
זה גרם לנו להתחיל להאמין בכל מיני משפטים כמו – "אדם לאדם זאב"", כבדהו וחשדהו", "אם אין אני לי מי לי". וכדומה. התחלנו לסגל מציאות של פחד אחד מהשני מהחיים בכלל: חדשות כל שעה שמזכירות לנו כמה אנחנו חלשים וכמה בני אדם אכזריים, חוקים שמגבילים אותנו, צבא גדול וכוחני, מערכת משפט קשה ועוד. ובעיקר, גדלנו על האמונה שאסור לנו לסמוך אחד על השני, ולכן עלינו להיות חזקים יותר. ואיך אפשר להיות חזקים יותר?
צוברים חומר, שליטה, כסף וידע. וכך הפכנו לחברה קפיטליסטית שחיה על חרבה.
מה שכן, המציאות הזאת יצרה גם את העידן הטכנולוגי המדהים הזה, שקרה בזכות התדר הזה. שעכשיו יכול לשרת אותנו בשביל הצעד האבולוציוני הבא של החיבור אחד לשני.
זה בעצם האתגר הגדול של התודעה החדשה. לגרום לאנשים להאמין בעצמם, אחד בשני – ובמציאות הזאת שבאה להעביר אותנו חוויה, לפעמים מכווצת ולפעמים מרחיבה. ולעשות את זה בצורה שאנשים יכולים להתחבר אליה.
אי וודאות וההתמודדות איתה
הפחד הגדול שמנהל אותנו כחברה כרגע זו אי וודאות. ואנחנו עושים הכל כדי למצוא מקומות שיש בהם את האשליה של וודאות.
הוודאות היחידה שיש בעולם שלנו היא שאין וודאות לכלום. ושכל רגע יכול לקרות משהו שונה – חוויה חדשה. הקורונה הנכיחה את זה מאוד – היינו בטוחים שהצלחנו להגיע למצב של וודאות ושליטה – ואיבדנו אותה מול וירוס בלתי נראה.
אחד הדברים שאי ודאות גורמת זה חיפוש אחר דמות הורה חזק ועוצמתי שיודע הכל (או לפחות את הרוב) ולכן כחברה, שוטפים לנו את השכל שאי ודאות זה מסוכן, אנחנו מחפשים כל הזמן מנהיגים, רבנים, מורים, גורואים ואנשים שנוכל לשים על כתפיהם את הפחד שלנו. ושנוכל לסמוך ולהאמין בהם, במקום להאמין בעצמנו ובאנשים מסביבנו. וכיוון שאנחנו חיים ככה כבר עשרות שנים, יצרנו דורות של אנשים שמאמינים שכך אמורים לחיות. ואני מציין את זה, כי זה אחד האתגרים שלנו לבניית קהילה חופשית. כי בקהילה חופשית יש מנהיג, אך הוא לא דמות כל יכולה שעליה אנחנו משליכים את הביטחון שלנו ומאבדים את החשיבה החופשית שלנו.
מדוע אנשים לא חיים באהבה אלא בפחד?
בעיקר בגלל שלא מראים איך לחיות באהבה. המציאות שלנו מוצפת בפחד בכל מקום. אנחנו חיים במערכות שמבוססות על פחד, שליטה, חוקים וחוסר אמון – הרפואה, המשטר, המשפט, סוכני הביטוח, רואי החשבון, בנקאות, כלכלה… ואנחנו מוקפים במסרים של פחד במדיות השונות – חדשות, סרטים וסדרות שמספרות לנו שוב ושוב על דרמה, טרגדיה, אימה ופחד.
ולכולם נוח במצב הזה. קל להם לקום בבוקר לעבודה, לעשות מה שאומרים להם, לבוא הביתה, להתנהל מול המשפחה כמו שכולם מתנהלים ולחזור על זה שוב ושוב. הם פשוט לא מודעים שאפשר אחרת. כי אנחנו חיים על החרב. פשוט יותר קל לחיות כרובוט ללא מחשבה חופשית מאשר בעולם שיש בו אי וודאות.
בגלל שאסור לנו לסמוך אחד על השני, אז אנחנו בתחרות ומנסים להיות יותר חזקים, לצבור יותר כסף (שהוא אמור להיות רק גורם מתווך בין התשוקה שלנו לחומר). ולמדנו שאנחנו אמורים לסמוך רק על מה שהוכח במחקר, במדע ובלוגיקה. וכל מה שהוא לא, הוא רוחני, מסוכן ודתי – אי וודאות.
ואנשים כמוני, נתפסים כחלשים. כי לצופה מהצד זה נראה שוויתרתי על החרב, לא כי אני לא מאמין בה, אלה כי אני חלש מידי להחזיק בה.
ותודעת ה"פראייר" היא הדבר הכי מפחיד. אף אחד לא רוצה להיות פראייר, חלש, תמים… כי מי שכזה – אז כולם ינצלו אותו. כי הרי אנחנו מסוכנים, אכזריים ומפחידים. זוכרים את השואה?
ובאמת בתחילת עידן הרוחניות, האנשים שבלטו היו קיצוניים יותר – היפים, ערומים, לא מגולחים, מעשני סמים, מאמינים רק באהבה בזמן שיש מלחמות עקובות דם מסביב. והם יצרו סטיגמה לתחום הזה. שמי שמאמין באהבה הוא בעצם היפי מוזר.
אך בעשור האחרון המצב השתנה, הרבה יותר אנשים התעוררו לרצון שלהם לאהבה, לחופש ואותנטיות. בעיקר כי הרבה אנשים שחיו על החרב והגיעו לבגרות ומימוש חומרי, הבינו שזה לא עשה אותם מאושרים. ואז הם התחילו לשאול מה המטרה של כל זה.
האירועים שגרמו לי לתשוקה לנוע לכיוון קהילה
אחד הדברים שגרמו לי לרצות לעשות שינוי היה שלפני הקורונה, חוויתי עומס נפשי בעקבות המתח בחיים. אני אדם דיי פסיבי במהותי, ופועל כשאני מרגיש קריאה פנימית מדוייקת. ולקח לי שנים להתמסר למהות שלי. ויחד עם זה, אני נשוי באושר ובעונג עם 2 ילדים. ומתפרנס כעצמאי מ-2 תחומים עיקריים – עיצוב גרפי וטיפול בשילוב ריברסינג. בשניהם אני פסיבי, לא משווק את עצמי ומאמין בתנועה הטבעית, שאנשים יגיעו אלי כשזה יהיה נכון להם ולי.
ובמציאות הזאת, אני מצליח להתקיים מבחינה כלכלית, תמיד יש כסף, אך אין חסכונות.
ואחד הדברים שהכי קשים לי במציאות הנוכחית, זו החוויה שאם אני נמצא בחודש שפחות הרווחתי בו, אז לא מקובל לפנות ולבקש תמיכה כלכלית. ואם אני בעומס עם הילדים ולא מצליח לשלב בין ההורות לבין החיים שלי, אז לא מקובל להיעזר בשכנים ובאנשים מסביבי כדי לתמוך במשפחה שלי. ואם אני מבשל סיר אוכל טעים, אז אני מבשל רק למשפחה שלי, וכל שכן מבשל למשפחה שלו, ולמעשה כל אחד דואג רק לעצמו. ואם לשכנים שלי קשה, הם לא יתייעצו או יבקשו תמיכה.
ובקיצור – כל אדם לביתו שלו, ואין מנטליות של ערבות הדדית. ועבורי זה הגיע למצב כזה – שלא הבאנו ילד נוסף, בגלל ההבנה שלבד אנחנו פשוט לא יכולים.
ודבר נוסף שקרה בתקופת הקרונה, זה סכסוך עם ועד הבית שאני גר בו, שאדם אחד, החליט בחסות החוק והפחד, למנוע ממשפחתי ודיירים נוספים גישה נוחה אל הגינה הקהילתית שמתחת לביתנו. אירוע שגרם לי להבין כמה עמוק אנחנו לא מאמינים אחד בשני ומוכנים לפגוע באחר רק בגלל שהחוק והפחד נמצאים לצידי.
מה הקהילה האידיאלית עבורי כרגע
מבחינתי חיי קהילה הם חיים שמכבדים את האדם ומאמינים בו.
בקהילה האידיאלית, אין חוק. יש אמון הדדי. אנחנו מבינים שכל פעולה שלנו נובעת מתוך רצון לאהבה וביטחון, ושלכל אחד יש אופי ועיצוב אנושי ייחודי.
קהילה היא כמו יער, המון סוגי עצים, שכל אחד גודל בקצב אחר, מושפע מתדר אחר, נותן פרי שונה, יוצר תנועה שונה סביבו, וכולם יחד חיים בהרמוניה. מתוך ידיעה ברורה שאין מטרה לכל זה – אלה ההתמסרות לחוויה המשותפת. וידיעה שאנחנו להקה שנעה מתוך אינטואיציה קולקטיבית, שבתוכה כל אחד מוביל את הקהילה מתי שמדוייק לו. כמו במעגל שיח, שבו יש את האנרגיה של הקבוצה, שכל פעם מישהו אחר במעגל מבטא אותה ומוביל את הקבוצה לשלב ההתפתחותי הבא.
וכמו בטבע, כשלהקת דגים נעה בסכרון מושלם, בזכות ההתמסרות להקשבה הפנימית שבה כל פעם דג אחר נע לרגע לכיוון מסויים וכולם נעים אחריו בהתמסרות.
בתכלס, איך הייתי רוצה שהקהילה תראה
הייתי רוצה לגור יחד במרחב חופשי, שבו יש לי את האפשרות לחקור את עצמי ולדעת שבכל דרך שאבחר תהיה לי תמיכה. שאדע שיש לי פירות לתת ושתמיד יהיה מי שירצה אותם.
הייתי רוצה כפר שיש בו מרחבי עבודה שונים – נגריה, מטבח, שדה חקלאי, גן ילדים, סדנה ליצירה, מעבדה ועוד, שבכל אחד מהם אני יכול ללמוד ולהתנסות בעשיה שם. ובכל מקום אני יכול לבוא ולתת מעצמי כמה שתהיה לי תשוקה. ולתת לתשוקה להניע אותי. ובכל מרחב כזה, יש אנשים מנוסים שתומכים ומלמדים את מי שרוצה, יחד עם עשיה פרקטית לטובת צמיחת הקהילה.
בקהילה יש מקום לכל חקירה שרוצים, מרחבים לצמיחה אישית, מינית, כלכלית, תזונתית, הורית, זוגית ועוד. שבהם אנשים עם התשוקה ללמד מעבירים הרצאות וסדנאות בתחום שלהם. וכל אדם יכול לבוא, ללמוד ולחוות.
הילדים גדלים בקהילה עם הוריהם אם הם רוצים זאת, אך גם שכנים ואנשים נוספים שנותנים להם השראה ושותפים לגידול בשלבי החיים השונים.
אנחנו משתמשים בטכנולוגיה בצורה האידיאלית, נעזרים בה לגידול מזון, בניית בתים, יצירת אנרגיה ומרחבים מפנקים ומעצימים. וכול קהילה היא ישות נפרדת בפני עצמה, שמחליטה הכל בתוכה. היא לא כפופה לשום מדינה או חוק.
בקהילה הזאת אני יכול לבשל לכולם או רק לאכול מה שאחרים מכינים אם זה מתאים להם. אני יכול לשבת בבית ולראות טלוויזיה ולא לדבר עם אף אחד, או לשבת מסביב למדורה כל ערב ולצאת למסעות תודעה עם חברים.
יש מקום ואמון בכולם. והתשוקה היא המנוע שלנו שאנחנו סומכים ומתמסרים אליה. ויודעים יחד להכיל ולהתמודד עם כאב, פחד וכיווץ.
איך עושים את השינוי?
השינוי קורה מעצמו. אני מאמין שנגיע לזה גם אם לא נעשה כלום. זו האבולוציה שלנו. ויחד עם זה, אני יודע איך אני הגעתי לאן שהגעתי. מה עזר לי בדרך להתעורר לתודעה הזאת.
אתן בנקודות את הדרך שלי להתעוררות והתמסרות לחיים:
– שחרור הפחד על ידי לימוד תודעתי. ללמד אנשים לשחרר שיפוטיות ולהתמסר לחוויה.
– הבנה שתשוקה היא התחושה שדרכה אנחנו מגלים את הדרך שלנו, ועונג מתרחש כשאנחנו חווים את ההליכה בדרך. ויחד עם זה, כיווץ וכאב הם חלק מדהים מהחיים.
– התפתחות מתרחשת בשילוב של הגדלת הכלי והכלת רגש. הכלי הוא השכל שלנו – הידע, היכולת שלנו להבין דברים. וככל שאני נחשף ליותר הבנה ותפיסת עולם גדולה יותר, כך אני יכול להגדיל את הכלי ולהכיל יותר רגש. הבנה היא מבנה. אנחנו מבינים דרך מילים.
– את הרגש אנחנו מכילים על ידי הזרמת אנרגיה דרך חיבור לנשימה. הנשימה היא הדרך שלנו להכיל ולהתמודד עם הפחד באופן מיידי. וזה אחד הדברים שתודעת הפחד לקחה מאנשים. היום אנשים מפחדים לנשום כי אמרו להם שזה היפר ונטילציה, שזה מסוכן, שזה עושה סחרחורת. אך לא אמרו להם שזה מרפא, מאפשר להכיל כאב ומשחרר רגשות. חיבור לנשימה זו הדרך הכי מהירה לחבר אדם לאמונה שלו בעצמו.
לסיכום, איך עושים את המציאות הזאת לאפשרית?
מתחילים בלהתאחד יחד, ולמצוא את המכנה המשותף לכולנו. מחליטים על ערכי ליבה שמשותפים לנו, ומתחילים לחיות את המציאות הזאת בתוכנו. בואו נראה אם אנחנו מסוגלים לחיות יחד ללא שיפוטיות מגבילה ועם תקשורת אותנטית מקרבת. שאנחנו מסוגלים לעבור דרך חוויות של תשוקה ופחד, התרחבות וכיווץ. בואו נתרגל חיים קהילתיים שבהם אנחנו מודעים לצרכים, רצונות, תשוקות, אגו, פחדים ומחשבות שלנו.
לומדים על קהילות נוספות הקיימות בעולם, על מבנים חברתיים חלופיים, חוקרים ובודקים מה המסגרת המתאימה לכל חברי הקהילה ופועלים כדי לממש את החזון מרעיון למציאות.
מוצאים מבנים כלכליים, חברתיים, תעסוקתיים התואמים את התפיסות שלנו ובודקים את היכולת לממש אותם.
ואז נגיע למצב שאנחנו יכולים לחיות יחד בהרמוניה ובאהבה.
וכשנעשה את זה, אז נלמד אחרים איך לחיות ככה. נהיה דוגמה חיה שאפשר לחיות בתמימות, פתיחות ואהבה וזה לא מסוכן.
ואחר כך הכל אפשרי.
השארת תגובה