יליד ירושלים 1979, נשוי לריקי ואבא לאלמוג וזוהר. גר בחריש.
הייתי ילד ביישן ומופנם. הורים דור שני לניצולי שואה, בבית עם חוקים וכללים שלא תמיד קשובים לצרכים הרגשיים והפיזיים שלי. הרבה הישרדות והישמרות. מה יגידו השכנים… משפט רווח בבית.
גדלתי במציאות שדרשה ממני ללמוד, להצליח, להתרכז, ציונים… כשאני הייתי מאוד יצירתי, אומנותי, רגשי ולא מבין מה רוצים ממני.
בית מאוד יציב, תמיד יש אוכל טעים, נקיון, מסגרת וגבולות ברורים. בית שאני יודע שהוא קרקע יציבה עבורי, הורים שאוהבים באמת, זוגיות הורית יציבה (אף אחד במשפחה הקרובה שלי לא התגרש) נוכחות הורית בבית וקיבלתי לרוב את החופש והשקט שלי. וההורים שלי רצו להתפתח וללמוד איך להיות הורים יותר מאפשרים.
במהלך הנערות שלי, הייתי בעיקר נבוך ואדיש. מנסה לא להרגיש, כי לא ידעתי מה עושים עם זה (בדיעבד מבין שזה חלק מהתמודדות שלי עם הטראומה שחוויתי). הרבה שעות מול משחקי מחשב וטלוויזיה. משחק ובונה בלגו ופלסטלינה, ונסיונות לבנות וליצור דברים לבד, אך שלא התפתחו יותר מידי כי לא חוויתי תמיכה והעצמה שם. אך תמיד עם ידי זהב שיודעות לתקן, לבנות ולסדר הכל בצורה יפה.
בית הספר עבר בצורה דיי חלקה, אמא היתה מורה בבית ספר שלמדתי בו (אורט רמות), אז שמרה עלי ודאגה שלא אסתבך בדברים, אך מצד שני, היתה מתערבת בדברים והרגשתי שבוחנים אותי כל הזמן.
הייתי ילד שקט, מופנם, ביישן, עם כמה חברים קרובים שהיו גם ביישנים כמוני. ‘ילד טוב ירושלים’, ללא אלימות משמעותית, סמים או בלאגנים, תכלס כי זה פשוט לא היה בסביבה שלי. גם הרבה בושה ומבוכה בעולם הזוגיות, מעט קשרים משמעותיים עם בנות, ותחושה של חוסר מודעות עצמית בנושא הזה.
בצבא היה המשבר המשמעותי.
התגייסתי לקרבי, כי חשבתי שזה מה שאני אמור לעשות. הגעתי גם לסיירת יחס”פ ונשרתי ממנה, ובגדוד קלטתי לראשונה שמשהו לא בסדר אצלי. אני לא חברותי, מאוד חרדתי, סגור וקיצוני ברגשות שלי.
הבנתי שאני חייב לעשות משהו כי ככה אני לא רוצה להמשיך לחיות.
אז הלכתי לקב”ן, הורדתי פרופיל על סעיף נפשי לשנה, והלכתי לטיפול פסיכולוגי במימון עצמי.
בזמן השנה של הטיפול התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות לממן את הטיפול, ואז נפתחו לי העיניים.
עברתי עבודה כל חודש בערך, ובכל עבודה פגשתי אנשים חדשים. התנסיתי בכל מיני עבודות שונות וגיליתי מה אני אוהב יותר ופחות. יצא לי לשמוע סיפורי חיים ולהחשף לעוד גישות ודרכים לחיות. אך בעיקר – פגשתי אנשים רוחניים מאוד שלימדו אותי דרך חדשה לראות את החיים. וגם פגשתי כמה בודדים עם יכולות אנרגטיות יוצאות דופן, שהעבירו אותי חוויות חד פעמיות שפתחו לי את התודעה ממש. כמו סיאנס, תקשור, הילינג, גילגולי נשמות ועוד.
במפגש איתם גיליתי עולם חדש, והתחלתי להעמיק בו. בדיעבד הבנתי שעברתי בתקופה הזאת תהליך חניכה רוחני. כי במשך שנה שלמה פגשתי אנשים וחוויות מיסטיות עוצמתיות שלא פגשתי חיים שלמים.
אחרי שנה חזרתי לצבא כמש”ק כוח אדם בפיקוד מרכז והשתחררתי בגיל 21.
באותה תקופה קראתי הרבה ספרים, אך המשמעותי ביותר היה ‘החיפוש אחר המופלא’ על הפילוסופיה של גורדייף, שחשף אותי לכך שהמציאות שלנו הרבה יותר פשוטה, עמוקה ומסודרת ממה שידעתי.
תוך כדי, קראתי הרבה ספרים ומאמרים על נפש, רוח ותודעה, נחשפתי לתקשורים על ‘ילדי אינדיגו’ והרגשתי שאני כזה. זה נתן לי תחושת שייכות וביטחון להעמיק יותר, והתחלתי לכתוב את תפיסת העולם שלי. שילבתי את הידע שלי בפסיכולוגיה מהתובנות שלמדתי על עצמי מהטיפולים שעברתי, ואת התובנות הרוחניות מהמפגשים החזקים שחוויתי באותן שנים.
את המאמרים פירסמתי בבלוג באתר בלוגים (לא היה פייסבוק אז) ומישהי מאוד פופולרית באותו אתר קראה את הבלוג שלי ומאוד התלהבה ממנו ופירסמה אותו אצלה, מה שהביא לי הרבה חשיפה וגל של פניות.
אחת הפניות היתה גם ממישהו שהקים אתר שמרכז מאמרים של התפתחות אישית, אמא אדמה, וזה הביא לי עוד הרבה חשיפה במשך שנים. הייתי ראשון בגוגל במילים כמו מודעות עצמית, סיאנס, רוחניות… קיבלתי כל מיני פניות מתכניות טלוויזיה ועד הזויים…
התחלתי ללמוד עיצוב תעשייתי, ובמקביל, בעקבות המאמרים שלי, פגשתי מיסטקנית שהכניסה אותי לעולם הקריסטלים, טארות ואסטרולוגיה. עשינו סדנאות ודוכנים והיא נתנה לי את הביטחון לפגוש אנשים ליעוץ אישי. וכך בגיל 23 התחלתי לייעץ.
כאשר הסתיימה השנה הראשונה של הלימודים, כבר הייתי מושקע יותר בעולם הרוח, והחלטתי לעזוב את הלימודים.
אותה חברה מיסטיקנית, הפגישה אותי עם ידידה מאוד רוחנית שלה, שהיתה סוג של מלאכית מתקשרת, שיחד עשינו טקסים רוחניים והתחלנו לתרגל בקבוצה תקשור ומודעות. ואותה חברה, הביאה חברה שלה, ריקי, שהתאהבנו ממבט ראשון ועד היום אנחנו יחד. היינו הולכים יחד כקבוצה לפסטיבלים ועושים סדנאות, הליכות מלאכים ותקשורים.
אחרי שהכרנו, עזבתי את ירושלים ועברנו לגור בפתח תקווה, בזכות חבר יקר שהכרתי, שלימד גם מודעות עצמית ויצירת מציאות, והלכנו אליו לסדנאות. הוא הציע לי להנחות בעמותה שנקראת ‘העמותה לאנשים מאושרים’. ואז התחלתי להנחות בבתי ספר מודעות עצמית. גם לקחתי את ההובלה של העמותה לתקופה קצרה. ושם הכרתי עוד אנשים מקסימים ומודעים.
הדבר הזה יצר אצלי רצון ללמוד עוד, ולמדתי הנחיית קבוצות, אימון אישי, רייקי, טתא הילינג, ועוד. במקביל בגלל ההכרות שלי עם מורים להתפתחות, הם ביקשו עזרה בעיצוב גרפי לפרסום שלהם, אז למדתי עיצוב גרפי במכללת רמת גן, והתחלתי לעשות עבודות בגרפיקה בתחום ההתפתחות.
בערך בגיל 26 התחלתי לעבוד ב’ספרים של אורי’ ברמת גן, שזו היתה חנות ספרים לספרי מודעות ורוח בלבד, שבעל החנות היה עושה כל ערב מפגש עם סופר וטעימה מסדנה או הרצאה. וכך ישבתי בחנות חצי שנה סופג מלא מלא מידע, מורים ושיטות.
במקביל הוא הפיק פסטיבל שנקרא ‘פסטיבל מפגשים’ ועזרתי לו בהפקות ונחשפתי לעוד סדנאות ומורים.
אחרי העבודה בחנות, אני וזוגתי התחלנו לעבוד ב’מהות החיים’ שזה ארגון של שרי אריסון שרצתה לעשות שינוי תודעתי על ידי לימוד מודעות עצמית ומדיטציה בבתי ספר. ועבדנו בארגון הזה במשך 3 שנים עד שהחלק של ההדרכה נסגר (נשאר הרדיו המעולה). שם גם הכרתי אנשים מדהימים שעד היום הרבה מהם מלמדים ומוכרים מאוד בתחום ההתפתחות והרוח בארץ.
ואז במהלך השנים, התמקדתי במשפחה, הבאנו את זוהר לעולם, עברנו לרעננה, אחר כך כפר סבא, עבדתי 3 שנים במשרד פרסום. והייתי מלווה אנשים אחד על אחד.
בשנת 2008, בזמן שזוהר נולד, הרגשתי שאני חייב לעשות שינוי מהותי סביבי, אחרי שעבדתי שנים בבתי ספר וחוויתי חינוך קר, נוקשה ולא רואה את הילדים, החלטתי להצטרף למפלגת ‘ברית עולם’ כדי להגיע לכנסת ולעשות שינוי מבפנים, עם רצון להביא יותר מודעות עצמית לחינוך בארץ. זו היתה הרפתקאה מעניינת.
במקביל התפתחתי כמעצב גרפי, וגם לימדתי גרפיקה במכללות שונות ובפרטי, וגיליתי שיש לי כישרון ויכולת ללמד, להעביר תוכן בפשטות, סבלנות ובגובה העיניים לאנשים. היה לי קל להעביר תוכן מוגדר, כמו גרפיקה.
אז ניסיתי גם לעשות סדנאות למודעות עצמית, אך שם הרגשתי חוסר ביטחון להעביר תוכן שהוא יצירה שלי. כי גדלתי על אמונה שרק מי שלומד תואר יש לו זכות ללמד.
ואני לא למדתי בצורה מוסדרת… כמו שהחברה מצפה. בעיקר כי לא היו מסגרות ללמוד רוחניות.
אז המשכתי לכתוב וכמעצב, הרגשתי שיש לי יכולת לראות את התובנות שלי בצורת מודלים. הייתי מצייר את מה שאני מרגיש בציורי שמן גדולים, וכתבתי הרבה מאמרים, וגם מודל – אבק”ש – אחריות, בהירות, קבלה ושינוי. מודל שמשלב ידע, כלים ותרגילים לשינוי תודעתי והתפתחות עצמית. שעד היום הוא אקטואלי ואפשר להוריד בחינם באתר שלי.
מכל הידע שצברתי, ראיתי עבורי קו שמאחד את הכל, וככל שהתבגרתי, ראיתי אותו בבירור יותר ויותר.
התחלתי לראות שמאחורי כל השיטות יש קו מנחה דומה ומאחד, ולמרות שהדברים נראים מורכבים, יש פשטות מאחורי הכל שאני מצליח להעביר בכתיבה שלי.
ואז הגיע גיל 34, שבו עברתי סוג של קפיצה תודעתית. רוב החיים שלי עד אותו זמן היו דיי חסרי חברים… הייתי בקשר עם חברי ילדות מבית ספר, שהיו דיי ציניים ופחות מחוברים למודעות עצמית שעבורי היתה התשוקה. והרגשתי דיי בודד בעולמי.
ובאותה תקופה התחלתי ללכת לפסטיבל שיווה לגברים, וגם דרך הפעילות הפוליטית שלי, התחלתי להחשף לאנשים חדשים. ובזכות הפעילות במפלגה, הכרתי כמה אנשים שמאוד רצו להשפיע וליצור שינוי, שיזמו מעגל של אנשי מודעות. ושם הכרתי קבוצה של אנשים שסוף סוף יכלתי להרגיש שרואים אותי ומעריכים את מה שיש בי.
הביטחון שלי גבר והרגשתי ראוי יותר ויותר. ותוך כדי גם הלכתי לטיפול פסיכותרפי של 4 שנים, ולעוד כל מיני מטפלים ושיטות שונות. ובשלב מסויים נחשפתי יותר לריברסינג (הפעם הראשונה היתה בסגול ב2004), וגיליתי שיטה מדהימה שבה הרגשתי שאני צולל ממש פנימה ופוגש רגשות שלא העזתי לפגוש עד אותו זמן.
ובסוף 2016, הלכתי לקורס ריברסינג שבו למדתי להחזיק מרחב נשימה ועברתי הרבה סשנים על עצמי. קורס ששינה את חיי והבנתי בו כמה ריפוי יש בנשימה.
ומאז אפשר להגיד שפתחתי דף חדש בחיי.
החלקים בפאזל התחילו להסתדר ולמדתי להכיל את עוצמות הרגש שיש בי, את מנגוני ההגנה, הטראומות, הפחד. ובמקביל, את האהבה, העונג, הרטטים, הרוח והנשמה. הכל נפתח. המכווץ והמרחיב.
הנשימה שלי נפתחה, ובעיקר הפחד השתחרר. הילד המבוייש והנבוך שהייתי קיבל את הריפוי שלו, תוך כדי גם התחלתי להתפתח במישור המיני, התחלתי ללכת למרחבים שחוקרים מיניות, הלכתי לסדנת איסתא, וגיליתי טראומות עמוקות.
הטראומה המשמעותית ביותר שצפה אצלי היא אונס על ידי שכן בגיל צעיר.
שבגיל 11 בערך, נאנסתי על ידי שכן שגר בדירה מולנו, שהייתי חבר טוב של הבן שלו. הזכרון נפתח אצלי לאט, במשך כמה שבועות צפו עוד חלקים ממנו. הזכרון טילטל אותי לעומקי נפשי, שהעביר אותי מסע של חשיפה לחלקים בי שחששתי לפגוש. ושחרור של הרבה מנגנוני הגנה שיצרתי בעקבותיו.
ראיתי שבזכות הכלים שיש לי, אני יכול להכיל ולעשות תהליך עם הטראומה שלי. הלכתי לעוד מטפלים שונים והמשכתי להעמיק את הגילוי שלי של החיים. לא סתם שם המשפחה שלי הוא גלילי. כי אני כל הזמן בגילוי. ולקח לי המון זמן להבין ולהפנים שזה באמת המהות שלי, להיות בתנועה של גילוי והעמקה, ולהתמסר לגילויים ולרגשות שלי.
בשנת 2017 בערך התחלתי להנחות סדנאות בפסטיבלים שונים בתחום הנשימה ומודעות, העמקתי את העשיה שלי ב’שיווה’ הפקתי כמה אירועים והייתי יושב ראש ‘עמותת דרך גבר’. במקביל לזה שגם הובלתי והתשתתפתי במעגלי גברים. משהו שאני עושה עד היום ומאוד מעריך את הכלי הזה.
בנוסף גם ב2020 יזמתי והובלתי הקמה של עמותה לנשימה וריברסינג שמהותה להביא את הכלי הזה לחשיפה גדולה יותר.
ובמקביל בשנים האלה גם עובד בקצב שלי על המיזם שלי ‘גרופר’ שיוצר קבוצות שנפגשות פיזית אוטומטית.
אחד הדברים שנתנו לי גם את הביטחון העצמי במי שאני, היה ‘עיצוב אנושי’ שגיליתי במקביל לריברסינג ב2016. הפילוסופיה של העיצוב האנושי מאוד דיברה אלי, והעמקתי במפה שלי וגיליתי שאני פרוג’קטור ספליני, שזה אומר שהדרך ה”נכונה” עבורי לחיות היא להיות בהמתנה להזמנה ותגובה ספונטנית אינטואטיבית. שזה משהו שעזר לי להכיר את עצמי ולקבל דרך חדשה להגיב לחיים. התבנית הזאת עזרה לי לצמוח ולגדול, ויחד עם זה, אני גם משחרר אותה. כי כמו כל כלי חדש שמאפשר לנו להתמלא לתוכו עד שהוא כבר צפוף לנו ואז משחררים אותו.
במקביל לריברסינג ולמודלים שפיתחתי, התחלתי להשתמש במילה שמאוד התחברתי אליה – אותנטיות. גיליתי שעבורי האיכות הזאת, של להיות אותנטי, זה משהו שהרבה אנשים לא יודעים איך לעשות, ולי זה מאוד טבעי.
ופיתחתי סדנה שקראתי לה – אותנטיות ראדיקלית, שהנחיתי אותה עשרות פעמים בפסטיבלים ובאופן פרטי, וראיתי איך השילוב של כלים לוגיים של שיחה ותקשורת ויצירת מרחב שמאפשר אותנטיות מאפשר לאנשים לגלות שמותר וכדאי להיות כנה, וכך פשוט משנים חיים.
ויותר מ-20 שנים אני במסע של מודעות, התפתחות, רוח וחיבור לגוף. מסע שבו פגשתי וחוויתי מאות שיטות, מורים, סדנאות ותהליכים. והיום אני מרגיש שיש לי שליחות. תקופת הקורונה היתה מבחינתי קפיצת מדרגה, כי שם הבנתי שבאמת יש כאן כוח גדול יותר שמוביל אותנו. ושיש לי תפקיד להביא מודעות, נשימה והכלה לסביבה שלי. שאני באמת ‘ילד אינדיגו’.
מה שעודד אותי ליזום ולהפיק את “שבטיה” בשבועות 2021, מתוך כמיהה לאחד אנשים שרואים את המציאות דומה לשלי לעשיה משותפת. זה היה יותר מורכב ממה שחשבתי… 🙂
והיום אני לומד להתמקד במה שאני יכול לתת.
—————–
אני רואה את המתנה שלי בכמה מישורים:
במישור השכלי – לתת למוח כמה שיותר ידע והבנה (מתוך המילה מבנה) שהוא יוכל להכיל את הרגשות שלנו. להבין את המהות האנושית, איך המנגנוני נפש שלנו עובדים, מה הוא הפחד ואיך הסביבה שלנו משפיעה עלינו.
יחד עם תודעת ההתמסרות – שאין רע וטוב, שהכל מדויק, שאין לי בחירה באמת בחיים הגשמיים האלה, ושכל דבר הוא שיקוף שלי.
ואז איך לתקשר את עצמנו באותנטיות, מה מפעיל אותנו. להכיר את האמונות והדפוסים שמנהלים אותנו, איך הם נוצרו, איך מזהים אותם ומודלים לשחרר אותם.
להבין שבאנו לעולם הזה כדי לחוות, שהגדילה שלנו מתרחשת כשאנחנו מתחככים במציאות, כמו נהר שסוחף את החול בגדותיו וכך מרחיב את גבולותיו.
במישור הרגשי – לנשום. להניע אנרגיה, ללמוד להכיל את הרגשות שלנו, להבין איך טראומה נוצרת, שזה בסדר שיש טראומות, לפגוש את הפחד ואת האימה שמנהלת אותנו מהצללים, את העונג וללמוד להכיל את עוצמות הרגש. להבין איך מחלות נוצרות בגוף מתקיעות אנרגטית ורגשית. וליצור מרחבים שמכילים אותנו.
במישור הרוחני – להכיר את הנשמה שלנו, את הנצחיות, האינסוף, וללמוד להכיל את הנצח. להפתח לתקשור, אינטואיציה ולסמוך עליהם. להכיר את האנרגיות שיש בנו, ואת אלה שעוטפות אותנו. את האלוהות, אמא אדמה. ולשחרר אמונות שליליות של – עין רעה, שדים, אנרגיה שלילית וכדומה.
אני כאן בשבילכם, אשמח לייעץ, לכוון, להכיל, לנשום ובעיקר לעזור לכם להתקדם במסע שלכם אל עצמכם.