רגש הוא אנרגיה, כשאנחנו פוגשים אותו לראשונה, אנחנו חווים אותו כמו ענן של אנרגיה סוערת, אשר יכולה להיות מאיימת ומפחידה, מה שגורם לנו לתגובה של קיפאון, בריחה או תקיפה. בתהליך הריפוי, אנחנו לומדים לתת תבנית ושם לענני רגש האלה, וכך להפוך אותם למובנים ומוכלים. וכשאנחנו מבינים מה אנחנו מרגישים, אז אנחנו יודעים שזה רק חלק מאיתנו כך שיש לנו מובחנות לחוויה, ואז אנחנו לא מוצפים ממנה.
כשאנחנו מבינים את הרגשות אז אנחנו יכולים לתת להם מקום והם עוברים. וזה התהליך הטבעי.
כדי להכיל רגש בצורה הטבעית ביותר, זה להרגיש בטוח ומוכל על ידי הסביבה. כמו להיות מחובק על ידי אמא רכה ויציבה. או להיות עטוף ומוגן במקום בטוח.
כשיש לנו את היכולת להרגיש ביטחון ויציבות, אנחנו יכולים להרפות לענן הרגשות, ולראות את סיומו. ואם יש הורה רגיש לידנו, הוא גם יגיד לנו במילים מה אנחנו מרגישים, וכך נוכל לתת לאנרגיה הזאת תבנית, מילה ומיכל. ובפעם הבאה שנרגיש זאת, נדע מה אנחנו חווים ויותר נתמסר.
אך כשאין לנו את התמיכה וההכלה שאנחנו זקוקים לה, אנחנו נבהלים מהרגש. וכשאנחנו בבהלה, אנחנו עוד יותר זקוקים לאמא ולהרגעה, וכשזה לא בנמצא, אנחנו מפתחים חרדה מהרגש ומנסים להמנע ממנו ככל הניתן למשך כל חיינו. אך כיוון שמתחת להמנעות יש בהלה, אז אנחנו באופן לא מודע נמשכים למקומות שמשאירים את הבהלה קיימת, כי היא מחזיקה מערכת התנהגויות שלמה סביבה, שאף פעם לא למדנו להתנהג אחרת.
ובמקביל, נחפש בדחיפות משהו שירגיע אותנו – מוצץ. שיתן לנו רגע של רוגע שבו לא נחוש את הבהלה. ושם אנחנו מפתחים התמכרויות. וההתמכרות עוד יותר מבהילה, כי שם אנחנו פוגשים את האדם שלא חשבנו שנהיה. בתפיסה האידאלית, היינו כולנו אמורים להיות במימוש הפוטנציאל שלנו ולא לחיות חיים של התמכרויות, בריחות והמנעויות… וקשה לנו לקבל את מי שאנחנו.
והבהלה ממשיכה להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. ברקע, שקטה אך רועשת. לרוב לא במודעות, אך כן בגוף – בהחזקת השרירים, בכיוון בפנים, בטון דיבור, צורת הליכה ועוד…
איך משנים זאת?
מזהים את הבהלה בגוף
ואז נותנים לה שם – אני חווה עכשיו בהלה.
בהלה זו תחושה מאוד מוזרה. לרוב, קשה לנו להודות שאנחנו נבהלים. כיוון שזו חוויה מאוד מחלישה ומקטינה. אנחנו מרגישים חוסר אונים ומכווצים. אך זה לא בדיוק פחד או חרדה. זה רגע שבו הגוף מגיב אוטומטית למציאות שמאיימת עליו. זה בכלל לא בשליטתנו.
לרוב אנחנו נבהלים ממשהו חיצוני, ואז הפיתרון הטבעי, ברגע שהאיום חולף, זה מגע מקרקע ועוטף, התנערות או שיקשוק של הגוף ושחרור האנרגיה והאדרנלין.
אך הרבה פעמים אנחנו נבהלים מעצמנו. בעיקר מאיך שאנחנו מגיבים למציאות רגשית.
אנחנו נבהלנו הרבה פעמים בילדות שלנו כשהגבנו רגשית בצורה שלא רצינו למצב מאיים. כמו לבכות כשילדים צוחקים עלינו, או להרביץ בצורה אלימה מוגזמת על משהו קטן, או לקפוא במצב חברתי… ואז ברמה מסויימת, אנחנו נבהלים מעצמנו. וכשזה קורה, אנחנו בבעיה.
כי אין לנו יכולת לברוח מעצמנו, ואם אנחנו נבהלים מהרגש, זה אומר שבאותו רגע אנחנו לא מרגישים בטוחים להביע אותו, ואז אנחנו במצב של חוסר אונים, עוד יותר נבהלים, עוד יותר מגיבים רגשית בצורה מוזרה ומאיימת… ואז נכנסים ללופ שאומר לנו שממש מסוכן לנו להיות אנחנו, ואז אנחנו יוצרים ניתוק מעצמנו, משהו בנו מתרחק פנימה מהמציאות, הנשימה מצטמצמת, ואנחנו נכנסים למצב של הלם קטן. איך קרה שככה הרגשנו?? אסור להרגיש ככה יותר!
והבהלה נשארת קפואה בגוף, כי לא היה לנו דרך לשחרר אותה.
וממה נבהלנו? מהלהבה בתוכנו. מהאור החזק שקיים בפנים שהוא מי שאנחנו.
מכך שיש לנו רגשות מפתיעים, שאנחנו מגיבים בצורה יחודית לעולם, ושדרך התגובה הרגשית שלנו לעולם אנחנו מביאים את הצבע הייחודי שלנו.
איך משחררים את הבהלה?
קודם כל, מתבגרים. אנחנו צריכים זמן… ולכל בהלה יש את הזמן הנכון עבורה להשתחרר.
הבהלה הפנימית שהיא מול עצמנו, יכולה להשתחרר כשאנחנו מסוגלים לראות אותה מרחוק. לראות את הזכרון של החוויה שבה נבהלנו מהרגש שעלה בנו, ולהסכים לראות את זה מהצד. ואז לתת לאדם שהיינו את החיבוק והביטחון שהוא צריך.
ותוך כדי עושים סקירת ציר הזמן שלנו, והתבוננות כנה ומדויקת על מה שעברנו. אנחנו מסתכלים על תקופת החיים שלנו ובודקים בכנות את עצמנו – האם עברנו את החוויה הזאת שוב בחיים? היתה באמת סיבה להבהל מהרגש שהיה לי? זה משהו שבאמת איים עלי? ואם כן, האם אני כבר יכול לראות שזה לא מגדיר אותי או קיים במציאות שלי?
למשל, אני נבהלתי בצבא כשנתנו לי שבת.
כשהייתי בטירונות היה לי מאוד קשה. מנער שחיי בבית מאוד מסודר, להפוך להיות חייל, לבד, מוקף במציאות זרה שעוררה בי הרבה בהלה. ולקראת סוף הטירונות ממש התגעגתי לבית. לא לבית עצמו, אלה ל'מוצצים' שהיו לי שם. הטלוויזיה והמחשב שהיו מרגיעים אותי מהבהלה הקיומית.
ואז היה משהו טיפשי והעלו אותי למשפט. וקיבלתי ריתוק, שבת. ואני נשברתי מבפנים. כל כך הייתי זקוק לבית. ויצאתי מהאוהל שבו נשפטתי, ופרצתי בבכי. ואז עוד יותר נבהלתי. יש סביבי חיילים, אסור לי לבכות! וזה היה רגע קשוח מאוד. קברתי את הבכי שלי, והתנתקתי. ומאז נמנעתי להרגיש.
מה שלא הבנתי באותו זמן, שבעצם מאוד נבהלתי ממה שהרגשתי. הבכי בסיטואציה הזאת, היה מאוד מאיים. לא הרשיתי לעצמי להרגיש חלש. ולבכות זה שיא החולשה עבורי באותו רגע.
והריפוי שעברתי עם זה, היה להבין שמאוד נבהלתי מהרגש והנזקקות לבית שלי, וגם מהכאב שצף כשקיבלתי עונש לא הוגן. ואז עוד בהלה מכך שאני בוכה בבסיס ושאני חלש ורכרוכי!
וכשנזכרתי ברגעים האלה, כבוגר, יכולתי להסתכל על ציר הזמן שלי, ולראות שלא היו לי עוד מקרים כאלה במהלך חיי, אני לא אדם חלש. אך כן יש בי חלקים חלשים ורגישים. כך שבעצם אין לי ממה להיבהל. ואז חיבקתי את הנער שהייתי, ובאותו רגע, הייתי במיטה, והרגשתי באמת בטוח. אני לא בבסיס צבאי מנוכר וקר. אני חיי שנים בביטחון ואהבה. והסכמתי להיבהל, להרגיש חלש, מתוסכל, מתגעגע… את כל הרגשות שלא יכלתי להרגיש באותו רגע. שנבהלתי מהם. אך שהם בעצם הלהבה שלי, האור האותנטי שקיים בי.
והרגשתי שהמיטה עוטפת אותי, מרגיעה, מחבקת. ודמיינתי אנשים שאני אוהב מחבקים אותי. והבהלה היתה, הרגשתי אותה בחזה, ונשמתי עמוק, ואחרי כמה דקות היא פשוט התפוגגה והתודעה שלי היתה במקום אחר. והרגשתי הקלה. ומשהו בבהלה הקיומית נרגע.
וכך אפשר לשחרר את הבהלה שיש לנו בחיים.
לזהות שזה הזמן המתאים, שיש לנו מרחב בטוח ועוגנים חיוביים.
ואז לנשום לבהלה, לתחושה בגוף, לזהות אותה. להזכר בפעם הראשונה שחווינו אותה. להרגיש אותה. לתת לה להתקיים יחד עם ההכרה שאנחנו במרחב בטוח ומוגן, לנשום ולשחרר. אפשר וכדאי להוסיף שיקשוק של הגוף, לנשום עמוק ולהוציא קולות.
וכך אנחנו מוצאים שבכל בהלה יש את להבת החיים שלנו שפשוט לא קיבלה ניראות והכלה ראויה. והמסע שלנו הוא לזהות את המקומות האלה שבהם נבהלנו מהלהבה ולרפא אותם על ידי הכלת הרגש שקיים בנו מאותה חוויה.
בהצלחה!
השארת תגובה