איפה את/ה עובד?
כמה אתה מרוויח?
איפה אתה עובד?
בטוח ששמתם לב שבחברה שלנו כסף משחק תפקיד מאוד משמעותי. הוא הדבר שאליו רובנו שואפים, הוא המטרה שעבורה אנחנו לומדים ועובדים.
בחברה המערבית יש תפיסה שאומרת שכסף הוא המטרה. אך בתכלס, אף אחד לא מת מזה שלא היה לו כסף. מתים מרעב, צמא ודברים אחרים. אך מחוסר כסף?
אך בתרבות שלנו, יש אמונה שאם לא יהיה לנו כסף – נמות.
תפיסה זאת יוצרת מציאות שבה אנחנו בתחרות ללא אפשרות באמת לנצח. תחרות למי יש יותר – כסף, חומר, בגדים… וכדומה. התחרות כל כך מקובעת בחברה שלנו, שהיא גם קיימת בתוך המשפחה, בין בני הזוג, בין ההורים, בין האחים. רובנו למדנו וחונכנו על זה שמשפחה זה הדבר הכי חשוב, אך כשזה מגיע לכסף – אדם לאדם זאב. זה אומר שבסופו של דבר, אנחנו רוצים שיהיה לנו יותר מלאחרים גם בתוך המשפחה, אפילו בן בני הזוג.
אני גם גדלתי ככה, עם הורים שתמיד היו במרדף אחר הכסף. והמשפטים המרכזיים היו: תעבוד יותר קשה! תלמד יותר! תתאמץ! אם אין לך מספיק, כנראה אתה לא מתאמץ.
והמסר המרכזי הוא – לך ותעבוד! לך ותלמד! אחרת אתה לא בעל ערך.
הדבר הכי מכווץ במסר הזה עוברי הוא שאני אמור לעשות את זה לבד. לבד לצאת ולהתמודד עם החיים, בלי אף אחד שיעזור לי.
וזה התחיל כבר בגיל בית ספר, שהציונים הם היעד, שיש מנצחים. שמי שמקבל יותר – שווה יותר. ולכן בסביבה שאני גדלתי בה, לרוב הילדים לא עזרו אחד לשני עם הלימודים והתחרו על ציונים.
בקיצור, גדלתי בתחושה שאם אין אני לי מי לי…. שאם אני לא אדע לבד אז הלך עלי, ושלעזר באחרים זו חולשה והוכחה שאני לא יכול לבד.
לא היתה לי ברירה אלה להסתגל למציאות הזאת. ובמציאות הזאת אני לא הייתי העיפרון הכי מחודד בקלמר… הייתי פילוסופי, יצירתי, סקרן ואנרגטי. לא עניין אותי לשבת וללמוד דברים שלא מעניינים אותי, אך בגלל שהרגשתי שאני לבד במערכה, הפנמתי שאני בעייתי ושאין לי סיכוי להצליח בכוחות עצמי. אז וויתרתי. ולא במודע סיגלתי לעצמי דפוס שאומר – אני נזקק, כי בחברה הקפיטליסטית מוותרים למי שנזקק. אנשים נזקקים הם בצד השני של המטבע, הם דפוקים מידי בשביל לשרת את המערכת, אז יאללה, נזרוק להם עצם שישרדו.
וככה גדלתי שנים, ולא היה לי מושג לגבי זה ודיי הייתי ממורמר מהקונפליקט שיש בי, שמצד אחד אני רוצה הצלחה וכסף ומצד שני אני לא מצליח להגיע לזה, כאילו יש משהו דפוק בי. עד שיום אחד הבנתי דבר חשוב – אף פעם לא באמת למדתי איך לעשות כסף באמת, לא היו לי מודלים לחיקוי שחיים בשפע וביחסים בריאים עם כסף. אז למה שאני אדע איך חיים בשפע?
ואז הבנתי דבר מאוד חשוב, שהשפע האמיתי מצא בשיתופי פעולה. שבעצם, כל דבר בעולם הזה שנבנה ונוצר על ידי בני אדם, נוצר על ידי שיתוף פעולה – ערים, בנינים, חברות, משפחות. גם לקחת אנשים ולשלם משכורת זה שיתוף פעולה. רק שהעובדים הרבה פעמים רואים את עצמם כבורג לא חשוב מאשר חלק מהותי בפאזל גדול.
וגיליתי שכל האנשים העשירים בעולם, תמיד עשו דברים יחד. תמיד היתה להם קהילה שתמכה בהם. הבנתי שהקושי שלי עם כסף הוא לא העניין עם כסף, אלה זה שגידלו אותי בגישה שאו לבד או שתמות, כאשר המציאות הנכונה היא – אנחנו עושים הכל יחד. קשה לך בלימודים? אין בעיה, בו יחד נעשה משהו אחר, בו נלמד יחד למבחן, בו נעשה שיעורי בית יחד. בו נמצא פיתרון יחד. כאשר במציאות היום עדיין מעבירים מסר שאם אתה לא מצליח לבד – אז אתה בבעיה, כי אחרים יעקפו אותך והלך עליך. אפילו היום יש את המסר ששיעורי בית צריך לעשות לבד, כי אחרת לא תלמד.
וככה גם בכסף, משום מה, למרות שאנחנו מאמינים בעזרה הדדית, קהילה והתפתחות, כשזה מגיע לכסף רובנו הופכים להיות בהישרדות – אל תיגע לי בכסף. אני לא פרייר. אני לא אתן משהו שעבדתי עליו קשה.
אמונה זו אומרת שכסף הוא כאב. שעדיף כמה שפחות להתעסק איתו, כמה שיותר לשמור לעצמי וכמה שיותר להוכיח לסביבה שאני מרוויח. כסף יוצר נפרדות. אמונה פנימית שאומרת שאי אפשר לשרוד ביחד, חייבים לשמור על העצמי.
זה כל כך עמוק שגם במשפחה הגרעינית רואים את הנפרדות. הגבר והאישה לרוב לא משתפים פעולה בעניין הכסף, יש חלוקת תפקידים, כל אחד אמור להביא את החלק שלו ואם הוא לא עושה את זה אז יש מאבק וקשיים ולרוב אין שיתוף פעולה אמיתי שמגיע מאהבה והערכה הדדית.
כאשר רוצים להרוויח כסף בגישת הנפרדות, אז תמיד נהיה בהישרדות. נלך לעבוד – לא בשביל היצירה המשותפת, אלה כדי להרוויח כסף, מה שיגרום לנו לוותר על הערכים שלנו ועל היצירתיות כדי שפשוט נקבל את המשכורת בסוף החודש.
בגישת הנפרדות אנחנו חושבים שאנחנו אמורים לעשות הכל לבד. ומה שאנחנו לא יכולים לעשות, אז נוותר עליו. כי זה אומר שנצטרך לשלם למישהו כסף על זה… וחבל על הכסף, צריך לשרוד.
אז למה להמשיך עם הנפרדות הזאת?
כי אנחנו מפחדים משיתוף פעולה אמיתי. בשיתוף פעולה אמיתי ועמוק יש חשיפה ואינטימיות, אמון והתמסרות למטרה משותפת ויש גם חוסר ודאות כשעובדים עם עוד אנשים. כי בעבודה בשיתוף פעולה יש יותר סיכוי לכישלון כי בסופו של דבר אנחנו מוותרים על השליטה כדי לעשות דברים יחד.
היצירה העמוקה נוצרת בעיקר כשיש שיתופי פעולה נכונים. שיתוף פעולה נכון הוא עם אנשים שמבינים שאין להם שליטה, שכסף הוא רק כלי משחק למען מטרה גדולה יותר, שרואים את החיבור הבינאישי ברמה של לימוד הדדי, שאין טוב ורע, ושהכל הוא משחק.
כל אחד מאיתנו הוא יהלום בעל ערך. כאשר אנחנו פוגשים עוד אדם שרואה את היהלום שאנו, הוא עוזר לנו ללטש אותו ולהפוך אותו ליותר בעל ערך לסביבה, מה שיוצר שפע לשינינו. ואנחנו במקביל מלטשים יהלומים אחרים מסביבנו והופכים אותם לבעלי ערך, והם מלטשים אחרים, וכך נוצר מעגל אינסופי של יצירה ושפע שממלא את כולם.
העניין הוא שלכל אדם יש את הצבע היחודי של היהלום שלו. ולכל צבע ייחודי יש אדם שיכול להוציא ממנו יותר. נקח למשל נגר. הנגר הוא בעל ערך כיוצר ריהוט בתשוקה, אך ברגע שהוא פוגש איש מכירות שמזהה ומתחבר לתשוקה של הנגר וחש תשוקה למכור את היצירה שלו, אז הוא מלטש את היהלום של הנגר, והשיתוף פעולה בניהם יוצר יותר שפע מאשר כל אחד יכול בנפרד.
העניין הוא לדעת שלכל אחד יש אדם שיראה בו את היהלום וירצה מתוך תשוקה אמיתית לעזור לו ללטש אותו בשביל היצירה והעשייה המשותפת, כאשר הכסף הוא רק הבונוס.
איפה ידענו לחיות בשיתוף פעולה?
זוכרים את ארגז החול בגן כשהיינו ילדים? שם יכולנו ללמוד על שיתוף פעולה.
בגן היו כל מיני צעצועים, וכל אחד אהב משהו אחר. אך עדיין תמיד היו צעצועים שהיה מהם מעט והרבה ילדים שרצו לשחק איתם. ומה קורה ששני ילדים רוצים את הכף חפירה ויש רק אחת? הטבע הבסיסי שלנו הוא לקחת – אני רוצה – אני לוקח. אבל זה אצל ילד אחר. אז מה עושים? זה ממש מתסכל, אני רוצה משהו ולא מקבל. ברגע זה אמור להיכנס המבוגר האחראי שיודע ללמד את הילד להכיל גם את התסכול הזה ולהגיד לו – אני מבין אותך. זה מתסכל שאתה רוצה משהו ולא יכול לקבל. יש לך כמה דרכים לפתור את המצב: לבקש ממנו עוד חמש דקות, לעשות משא ומתן על משחק משותף, להשתמש בכלי אחר, או לתת לו משימה עם הכף חפירה.
ובחול, שם למדנו איך להכיל מצבים שבהם אנחנו לא מקבלים מה שאנחנו רוצים. ויחד יכולנו לשתף פעולה ולבנות ארמון גדול או לחפור בור עמוק.
המציאות כבוגרים היא אותו דבר – יש מספר מוגבל של כלי משחק, אך כל אחד רוצה לעשות משהו אחר בחיים שלו. שיתוף הפעולה אומר שיחד אנחנו בונים דברים גדולים. וכשהם בנויים? אנחנו רק רוצים שיראו אותם ואז אנחנו ממשיכים הלאה עם הנסיון שרכשנו.
שיתוף פעולה הוא הדרך לשפע אמיתי וקיים. שפע שלא בא לביטוי רק דרך כסף, אלה דרך עשיה, הפרייה הדדית וצמיחה משותפת. כי בעבודה משותפת לומדים הרבה יחד.
בשביל שזה יראה יש לראות את החיים כמשחק – אני עכשיו יוזם משהו כי יש לי תשוקה לזה ואני קשוב לה. לא משנה לי מה תהיה התוצאה, העיקר להביע את התשוקה שלי בעולם. ככל שיהיו יותר אנשים כאלה, כך יהיה יותר קל למצוא אנשים לשיתופי פעולה. ומעבר לזה, בסופו של דבר, החיבורים נקבעים מראש, כי יש אנשים שממש נרצה לעשות איתם שיתוף פעולה בגלל הידע והנסיון, אך האנרגיה ביחד פשוט לא עובדת… התחושה לא שם… ולפעמים פוגשים אנשים שפשוט מרגישים חיבור עמוק ומפרה, ואז לא משנה מה המיזם – העשיה יחד פשוט עובדת נכון.
למה הכסף הפך להיות המטרה ולא הדרך?
מהות הקיום שלנו היא שיתוף פעולה. רק על ידי שילוב היכולות והכישורים שלנו נוכל לבנות מבנים ויצירות גדולות. אך בשלב מסויים, כשההשרדות היתה מוחשית, נכנס הכסף לעולם. הכסף, מטרתו הראשונית היתה לתווך בין האנשים ליצירת שיתוף פעולה. ובמאות שנים האחרונות, הכסף, שהוא רק המתווך למטרה הראשונית של שיתוף פעולה, הפך להיות המטרה.
והיום, אנחנו מאמינים שכסף הוא המטרה, כשאין לו שום ערך חוץ מליצור שיתופי פעולה. וכשאנחנו שוכחים מזה, אנחנו הופכים להיות משועבדים לו ולא קשובים לתשוקה הפנימית שרוצה להוביל אותנו אל המימוש העצמי שלנו – בשיתופי פעולה.
והיום אנשים מתעוררים לזה שהכסף הוא אשליה. ושיתוף הפעולה הכנה בין אנשים הוא זה שיוצר את השפע בחיים. כי מה זה שפע? חוויה, יצירה, עשיה… כולם נעשים בזכות האנשים ששותפים להם. וכשאנחנו מתמסרים לחוויה וליצירה ולא להישרדות, אז מבינים שאפשר לחיות חיים של התמסרות ולשחרר את הפחד מהכסף. וההתמסרות שיש בשיתופי פעולה היא מדהימה.
כי שפע זה – שיתוף פעולה.
השארת תגובה