עריכה: איריס קמחלי
בעבר כתבתי על זה שהבחירה של אדם היא בין שכל לרגש, שתי אנרגיות שקיימות בנו וסותרות אחת את השנייה. הרגש רוצה להרגיש, השכל רוצה לשרוד. רוב תקופת האנושות היינו במצב של הישרדות ולכן השכל שלט, והאמונות שהקנו ויצרו ביטחון הישרדותי עברו מדור לדור עד שהגענו לעידן שבו אנחנו חיים כיום שאנחנו כבר לא במצב הישרדותי ויכולים לאפשר לעצמנו לחקור חלקים נוספים באנושיות שלנו.
בעשרות השנים האחרונות עלה העידן החדש שהביא התבוננות נוספת על המציאות ועל מהות החיים שלנו, עידן שבו אנחנו שואלים שאלות עמוקות יותר ובאמת מוכנים לחקור לעומק. אחד הדברים שאנחנו מגלים הוא שאנחנו חיים בקונפליקט פנימי קיומי בין כוח ההישרדות שאותו מוביל השכל, לבין כוח ההגשמה וחווית הרגע הזה שאותו מוביל הרגש.
בעצם, רוב החיים שלנו מורכבים ממאבק בין שכל לרגש. שכל שרוצה להגן עלינו באמצעות סיפורים מפחידים, ורגש שרוצה פשוט להרגיש, לחוות ולחיות את הרגע הזה ללא שליטה ומתוך אמון מוחלט בחיים. המוח פועל מתוך שיפוטיות של טוב ורע והרגש מנווט בעולם על ידי חווית נעים או כואב (או מכווץ ומרחיב).
הצורך שלנו להרגיש שאנחנו בוחרים נובע מהצורך שלנו להרגיש בשליטה
האמונה שלי היתה שאנחנו יכולים לבחור בין שכל לרגש, ושהמטרה שלנו בחיים היא להגיע למצב שבו אנחנו מרגישים יותר מחושבים. אך אחרי ניסיון בזה תקופה, שמתי לב שבסופו של דבר הבחירה שלי היא לא באמת שלי. זאת אומרת שתמיד האמנתי שאני זה מי שאני, על סמך הבחירות שלי ומתוך האגו שלי, בוחר באומץ להיות בהתמודדות עם הרגשות שלי ובחקירה עצמית עמוקה. אך בתכלס, זה לא בהכרח נכון. זה קורה כי אני מי שאני. לא באמת יכולתי להיות מישהו אחר, לא באמת בחרתי יום אחד לקום ולהתמודד עם הפחד שלי או להיות פילוסופי, כי זה המסע הייחודי שלי וזה הדבר היחיד שאני יכול לעשות.
לכן, היום אני תוהה האם יש לאדם בחירה כלשהי, כי בסופו של דבר לכל אחד יש נתיב ייחודי בעולם הזה, הוא חווה את הסרט המיוחד והאישי שלו, והסרט הזה מסוכרן בדיוק פלאי עם כל שאר הסרטים שכל בני האדם עוברים ועברו במקביל. כל הסרטים המשולבים של כולנו יוצרים תמונה מדויקת של האנושות.
בדיוק כמו תא בגוף, כל תא הוא ייחודי ומיוחד, ולכל תא יש את התפקיד המושלם שהוא אמור למלא שבפרספקטיבה הגדולה הוא בסך הכל תא שממלא את תפקידו בגוף שהוא מרכיב אותו. למה אנחנו חושבים שאנחנו שונים? כי יש בנו חמלה? אפשרות לאהוב? אלימות? הרי הכל זה אנושי, כל מה שאנחנו עושים זה מה שאנחנו אמורים לעשות, כל התכונות הנעימות והלא נעימות שיש בנו הם חלק מהשלמות שלנו כבני אדם.
לכן, לדעתי אין לנו בחירה. אנחנו חיים בקו חיים לינארי, כמו נהר שאנחנו שטים בו. אין לנו שום אפשרות לשנות נתיב או לבחור בדרך אחרת. אנחנו שטים בתוך חיינו וכל מה שנשאר לנו לעשות זה לחוות את המסע, לחוש את הנוף ואת השותפים שלנו במסע ולהתחבר לרגש שלנו כמה שיותר.
האם חיים של חוסר שליטה יכולים להיות קלים?
התגובה הקבועה שאני מקבל מאנשים שאני מתאר להם את זה, היא "אין מצב שהחיים אמורים להיות כל כך קלים" כי אם זה ככה, אז איפה המאמץ? איפה ההתעלות שלנו מעל הקשיים? איפה הכאב והייאוש? ואלה השאלות שכדאי לשאול, כי כשואלים את השאלות האלה רואים שאנחנו חיים מתוך תפיסה שהחיים אמורים להיות קשים ובסופו של דבר רואים שהדבר הכי מפחיד זה לחיות חיים של חוסר שליטה אך עם אמון מלא בחיים ברגע הזה.
החיים הם כמו רכבת הרים, יש עליות, ירידות וסיבובים. כשאנחנו עולים לרכבת הרים אנחנו באים בשביל להתרגש – לצרוח בירידות, להתרגש בעליות, מתוך ידיעה שתמיד משהו יקרה, שיש מסלול בטוח עבורנו. אך במציאות אנחנו מדחיקים את הרגשות שלנו, לא רוצים להרגיש אותם, מעדיפים להיות אדישים אל החיים. למה? מהפחד שאחרי הסיבוב יגיע משהו מפחיד וכואב ואז נרגיש רגשות מכווצים ולא נעימים, שהכאב והמוות אורבים לנו מעבר לפינה וישתלטו עלינו.
האם אפשר לבחור להתמודד עם פחד?
אני חוזר שוב לבחירה – האם מי שקורא עכשיו את המילים האלה יכול לבחור להתמודד עם הפחד? האם באמת אפשר לבחור להרגיש? כל החיים האלה הם צמיחה. אנחנו כל הזמן צומחים וגדלים, הצמיחה והגדילה קוראת כאשר אנחנו קוראים, רואים ולומדים דברים חדשים מעצם היותנו חיים. כל אחד נמשך לדברים אחרים בתהליך הצמיחה שלו. אפשר לבחור את הרגע הזה של ה"משיכה"? אני עובר בפייסבוק על עשרות מאמרים וסרטונים, ורק מעטים אני קורא. מה גורם לי להמשך לאותו אחד שאני קורא? רצף של אלפי אירועים שקרו לי בחיים שיצרו את הרגע הזה שבו אני מרגיש או לא מרגיש משיכה למאמר מסויים. ואחרי קריאת המאמר יתווסף עוד קוד מחשבתי רגשי בתוכי שאולי ישתחרר משהו או שאגיע לאיזו תובנה. אבל אני לא יכול לבחור בזה. מעתה אני אפעל מתוכה – לא מתוך בחירה, אלא כי היא כבר חלק ממני. היא שם כי זה היה הזמן המדויק שלה להגיע אלי. היא כמו טיפת גשם שמגיעה לעץ ברגע המדויק כדי לעורר בו צמיחה של ענף מסויים. זו הרמוניה מושלמת בטבע. כל אחד מאיתנו ממלא את תפקידו בצורה מושלמת, למרות שבתוכנו אנחנו מלאים בשיפוטיות עצמית ומאמינים שאנחנו הכי לא מושלמים שיכולים להיות…..
מה קורה לפני רגע הבחירה?
כל מחשבה ורגש שיש לנו הגיעו מניצוץ פנימי שלא אנחנו בחרנו (תקראו לזה "אלוהים"). בכל צומת דרכים בחיינו אנחנו בוחרים בדרך שאנחנו בוחרים בגלל תחושה פנימית שמנחה אותנו ללכת בדרך זו.
לדוגמא בחור צעיר שנמצא במסיבת טבע ומישהו מציע לו לקחת סם קשה, באותו רגע יש לו כביכול בחירה – לקחת או לא. בתהליך הבחירה הוא יחשוב על התוצאה של הבחירה שלו האם לקחת או לא לקחת על פי האמונות והחוויות שהוא חווה בחייו וירגיש בתוכו תחושה של כיווץ או התרחבות כלפי כל אחת מהאופציות. יתכן שמחשבתית הוא יחליט לא לקחת את הסם אך יתעורר בו קול נוסף שקיים בו שרוצה לעשות משהו קיצוני בחיים והקול הזה ירגיש לו הכי נכון ויעפיל על שאר הקולות שיש בו. הדבר יגרום לכך שהוא יבחר לקחת את הסם. בסופו של דבר, לא הוא באמת בחר את הקולות והאמונות שקיימים בו, ולכן לא בחר לקחת את הסם.
האם יש "טוב" או "רע" במקרה הזה? יש כאלה שיגידו שיש, כי סיפרו להם שסמים זה "רע". אך במציאות הניטרלית, הכל נכון, הכל זה צמיחה וכל מה שקורה לנו בחיים מקדם אותנו. האם זה נעים או כואב? זו השאלה החשובה.
וכן, אפשר לספר את אותו סיפור על אלימות וכל דבר אחר שאנחנו שמים בתבנית של "רע וטוב". אני יודע כמה זה מפחיד לחשוב את זה. זה אומר שכנראה אין לנו אחריות על החיים. אם זה נכון, אז אני עלול לעשות כל מה שאני רוצה כולל אלימות, פגיעה באנשים, דברים "רעים" וכדומה. אבל זו תפיסה שמגיעה מתוך מחשבה שאנחנו לא מאמינים בעצמנו!
אמונה עצמית היא השחרור לחיים ללא שליטה
אנחנו לא נרצח או נפגע רק כי אנחנו חסרי שליטה. האחריות שלנו על החיים היא לא בבחירה, אלא בחוויה – לחוות את החיים. זו האחריות האמיתית. לראות איפה אנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש ואיפה לא.
כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוש אז חווית החיים יותר משמעותית והצמיחה יותר אפקטיבית. מה שלא יהיה – אנחנו נצמח ונגדל. גם אדם שחי כל חייו בחדר סגור צומח וגודל ועובר את המסע המיוחד שלו, למרות שאנחנו נרגיש המון רחמים כלפיו.
כאשר מתמודדים עם המחשבה של חוסר בחירה, מתמודדים עם הפחד של להרגיש, כי אם לא בוחרים זה בעצם מבטל את השיפוטיות ואת האשמה שאנחנו נושאים. כי אם אין בחירה, אז הטראומה שחוויתי בעבר נתפסת אחרת, פתאום אולי אין שם אשמה על זה שפגע בי, יש כאב ואי נעימות גדולה אך גם יכולה להיות חמלה וקבלה שמביאות לריפוי והכלה.
נשאלת השאלה – האם אני סומך על עצמי? האם אני מוכן להיות במציאות שבה אין לי באמת שליטה על מה שקורה ויכול להיות שאפגע במישהו?
להיות באמונה עצמית ושחרור שליטה זה להרגיש את החיים כל הזמן
כל השאלות הללו מובילות לנקודה אחת – האם אני מוכן להרגיש רגשות שעלולים להיות לא נעימים? זה סוגר לנו את המעגל, שמשמעות החיים היא להרגיש את הרגע הזה, את הנעים והכואב. להרגיש כאב זה לא אומר שאני חייב לסבול ממנו, אני יכול לחוות את הכאב, לקבל ולהכיל אותו בו זמנית.
יש מצב שמי שקורא את זה אומר לעצמו "עזוב אותי מלהרגיש, זה מיותר, קשה, או לא יודע מה… למדתי איך לא להרגיש, אז למה לי להרגיש שוב?" אז התשובה שלי היא, שאולי זה לא מתאים לכל אחד ולא כל אחד יכול או רוצה להיות בחיים כאלה. אך מצד שני, כולנו מרגישים כל הזמן. יש כאלה שמרגישים רק דיכאון ומירמור על החיים, אך הם כל כך רגילים אליו שהם מעדיפים להיות במקום הנוח והלא נעים מאשר לבדוק דרך אחרת.
התרגלנו לחיות בחיים של כאב
בחיים יש שתי אפשרויות – נעים או כואב. הן מקבילות לתנועה שלנו בחיים. התנועה שלנו היא לינארית כמו קו הזמן. נעים זו תנועה שמתקדמת או מתרחבת אל משהו וכואב זו תנועה שמתרחקת או מתכווצת ממשהו. הדרך הטבעית היא שכשנעים אנחנו מתקרבים וכשכואב אנחנו מתרחקים. במציאות – בעיקר בילדות, לא היינו מסוגלים תמיד להתרחק כשכאב או להתקרב כשנעים. גם אם ההורים מכאיבים אי אפשר להתרחק מהם כי בלעדיהם לא נשרוד. אז המוח ממציא סיפורים שמסבירים לנו למה אנחנו חייבים להשאר גם כשכואב. הסיפורים האלה נשארים איתנו עד שמגיע הזמן ואנחנו מספיק בשלים לתהות מדוע אנחנו נשארים במקום שכואב לנו. התהליך הטבעי הוא שאנחנו לוקחים אחריות על עצמנו ועל הסיפור שיש בנו, מבינים למה אנחנו מספרים לעצמנו סיפור, מקבלים אותו כחלק מהמסע שלנו ומשחררים אותו.
להיות במצב שבו כואב לנו אך אנחנו לא יכולים להתרחק זו מהות הסבל. ההתמודדות עם הסבל (תקיעות) היא זו שמקדמת ומצמיחה אותנו. אחרת היינו כמו שאר היצורים החיים בעולם שלנו.
המטרה היא להכיל את הכאב ולזכור שהוא זה שמוביל אותנו לשינוי ולצמיחה.
לסיכום, נגעתי בכמה נקודות שלא פשוטות להכלה, גם לי לא היה קל להכיל אותם, אך ברגע שהן חילחלו פנימה ראיתי כמה הן משפרות את איכות חיי וכמה כאב הן עזרו לי לשחרר כדי לצמוח לעבר מקומות שהרבה יותר נעימים לי.
השארת תגובה