בגיל 19 התחלתי להחשף לעולם המודעות והרוחניות וחוויתי חוויות שרוב האנשים לא מכירים, כמו – תקשורים, סיאנסים, ראיית אנרגיות, זימונים, סדנאות, טיפולים, פסטיבלים…
ומתוך כל המידע והתובנות שלמדתי, הבנתי דבר בסיסי שמלווה אותי כל החיים – סבל הוא התנגדות למציאות. והבנתי כבר מגיל צעיר שלא באתי לכאן כדי לסבול.
אז אם לא באתי לסבול, וסבל זה התנגדות, אז מה עושים כשיש התנגדות שיוצרת סבל?
לקח לי 20 שנה בערך להגיע לתחושה הפנימית של בשלות, בגרות ושלמות עם התהליך שאני עובר. 20 שנה שהם עברתי דרך חוסר ביטחון, כאב, עונג, מבוכה, תסכול, יאוש, טיפולים וסדנאות.
כי כמו עצים, לכל אחד קצב אחר להגיע לבשלות עד שנותנים פירות טעימים, שהשורשים יהיו עמוקים מספיק, שהגזע יהיה חזק ושהסביבה תתמוך בהם עם שמש, אדמה ומים.
וזה אחד הפירות שלי. המסמך הזה.
מסמך שמטרתו להביא את הידע והנסיון שצברתי עד עכשיו לידי סוג של אריזה שאפשר להעביר אותה וללמוד ממנה.
הידע שאני רוצה להעביר כאן הוא חיבור של ידע פרקטי יחד עם ידע רוחני. חיבור בין תפיסת עולם פשוטה אך עמוקה, יחד עם כלים פרקטיים לשימוש ביום יום. כלים וידע שאותי הפכו לאדם מאושר.
הידע בא כדי לעורר מחשבה, תהייה, שאלות, ומזמין את הקורא לחקור ולהרחיב את תפיסת העולם האישית.
אז בואו נצא למסע חקירה.
חלק ראשון – סיכרון של מושגים בסיסיים
אז מה זה אדם מאושר?
קודם כל זה אדם שיש בו אישור עצמי.
ומעבר לזה, אדם רגוע – שנמצא בתודעת הרגע.
בלי מחשבות יותר מידי, בעיקר בלי מחשבות על העתיד או על העבר.
אדם שמחובר לגוף, מרגיש את האנרגיות שזורמות בו, את האינטואיציה, הרגש, השכל והגוף. יודע להבין את ההבדל בינהם ויודע להתמסר אליהם ללא שיפוטיות.
אדם מאושר הוא אדם ללא אשמה, ללא שיפוטיות על עצמו או אחרים, אדם שנמצא בהתרגשות תמידית מול החיים, מול המציאות ומול עצמו. הכל מרגש, הכל מרתק, גם השעמום.
אדם שלא מפחד ממוות ולא מפחד לפחד.
אדם שמחובר לרגע הוא אדם שאין לו באמת אמונה מוחלטת ברעיונות, אלה דרך שהוא יודע שכרגע הוא הולך בה, אך מחר היא יכולה להשתנות וכל בסדר. כי העצמי, הנשמה והפנימיות שלי הם הדבר הקבוע. האמונה שיש היא פנימה, כלפי עצמו. היא הידיעה שהכל מדויק.
אדם שיודע שאין דבר שהוא יכול לעשות שהוא טעות, ושאין משהו במציאות הזאת שהוא לא מושלם.
יודע שהכל נמצא בתנועה אל האחדות, כל הזמן. והכל משחק מגניב שאני אחד הדמויות בו, ומה שיש לי זה רק לשחק את הדמות שלי בהצגה של החיים. כמו החיות, כל אחד מאיתנו הוא גם חיה, וכל אחד חיה שונה. אז אם אני דולפין, זה המשחק שלי, ובשביל לשחק אותו, אני לא צריך להתאמץ, אלה רק להיות אמיץ להיות הדמות הזאת, שלא אני בחרתי אותה, אלה נולדתי אליה.
אין טוב ורע, אין נכון או לא נכון – יש מכווץ ומרחיב. נעים ולא נעים. וגם הלא נעים הוא מרתק. כי כל פעולה שאני מקיים היא תוצאה של פעולה קודמת שקיימתי. ולכן, אין לי בחירה בכלום.
אדם מאושר זה אדם שמתמסר לכל רגע ורגע, נושם לתוכו, מתקשר אותו ומתרגש ממנו.
ומה מונע מאדם להיות מאושר?
אז קודם כל, יש אנשים שלא אמורים להיות מאושרים בחיים האלה. התודעה האנושית עוברת מסע אבולוציוני, גם פיזי וגם רוחני. המסע הזה הוא גם אישי וגם קולקטיבי. אנחנו כבני האדם עוברים מסע רוחני שנפרס על פני דורות. והמסע הוא מסע חוויתי. משמעות האלוהות היא לחוות את כל אפשרויות הקיימות באדם. כי האדם הוא האלוהים, כמו שאנחנו אוסף של תאים, ולנו יש תודעה שהיא הקולקטיב של התאים שמרכיבים אותנו, כך אנחנו, כל בני האדם בכדור הארץ יוצרים תודעה גבוהה יותר שהיא האלוהות.
והאלוהים רוצה לחוות את עצמו, ובשביל לעשות את זה, הוא רוצה לחוות את כל האפשרויות הקיימות אצלנו במימד האדם. זה כולל – עוני, יאוש, עונג, עושר, תאווה, גניבה, רצח, קורבנות, שואה, מלוכה… כל אפשרות שאפשר לחשוב עליה. ולכן יש אנשים שמשמעות הקיום שלהם הוא לא להיות מאושרים בגלגול הנוכחי.
כמו קשת של צבעים, האלוהות היא הקשת, והאנושות עוברת בכל צבע וצבע וחווה אותו. ועכשיו אנחנו מסיימים צבע שקשור בתודעת הישרדות, ועוברים לצבע חדש של תודעת שפע והתמסרות. כמו אדם שמתבגר ועובר תודעות שונות בחייו, כך גם התודעה הקולקטיבית שלנו.
לכן בפן הרוחני, עד היום בקושי פגשנו אנשים מאושרים, כי זה פשוט לא היה חלק ממה שאנחנו אמורים לחוות באנושות בדורות האלה.
בנוסף בצד התודעתי, אנחנו פשוט מלאים בטראומות, אמונות מגבילות, מחשבות מצמצמות ופחד וכאב לא מוכל ומובן. בעיקר לא מובן.
התודעה החברתית שלנו בתחילת המאה ה21 לא יודעת איך להתמודד עם הפחד מהמוות. פחד שהגיע לשיא במלחמת העולם השניה, ומאז נשאר כצלקת עמוקה בתודעה האנושית.
אנחנו כל כך מפוחדים, שרוב האנשים גדלו במשפחות מאוד טראומטיות שצילקו את הילדים מגיל אפס – לא לימדו הכלה ריגשית, הפחידו, צימצמו את התודעה שלהם, לא היה דיבור על אהבה, שפע, התמסרות. רוב הדור שנולד בשנות ה60 עד שנות האלפיים, נולד להורים מכווצים, מפוחדים שלא יודעים הרבה מעבר לתודעת הישרדות.
רוב הילדים גדלו על אמונות של – אי אפשר, אסור, הסתרה, מסוכן, תעבוד קשה, החיים קשים, חייבים, כסף, ידע ולימודים חשובים יותר מעונג והגשמה, בושה ואשמה מהיצרים שלנו, רגשות זה לחלשים ועוד….
לדוגמה – במאה ה20, היו אומרים להורים, שכדי לחנך את הילד עליהם לתת לו/לה לבכות במיטה, לא לגשת אליו כדי שהוא יפסיק וילמד שאין טעם בבכי. אתם מבינים? תינוק בוכה שעות ואף אחד לא ניגש אליו. מה שמלמד אותו שאין לו ביטחון בחיים שלו. שלא דואגים לו. נכון, הוא בסוף יפסיק לבכות מיאוש, אך במקביל גם יסגל לעצמו אמונה כואבת שאין לו ביטחון במציאות. וכך יוצרים תודעת הישרדות ופחד מהתמסרות.
ובמקביל, העולם מתפתח טכנולוגית, והתקשורת הופכת להיות לדבר שמחנך דורות שלמים, והתקשורת מלאה בדרמה, פחד ואימה. רובנו נחשפים לסיפורים קשים ומפחידים. שומעים חדשות כל שעה על מוות ותאונות. סרטים וסדרות שמחנכים אותנו לסטריוטיפים על דמויות כמו – החנון, הקול, היפה, הרשע, העשיר, ולרדיפה אחרי כסף ותהילה.
ואז מה נשאר לאנשים לעשות? התודעה עטופה בכל כך הרבה פחד, ואין בזרם המרכזי דרך להתפתח רוחנית, ללמוד ולגלות את העולם באמת. הדרך היחידה היא לקרוא ספרים רוחניים, ללכת לסדנאות ומטפלים אלטרנטיביים. אך גם שם, כשחוזרים הביתה, אין קהילה, תמיכה ומרחב להטמיע את התובנות במציאות בצורה קלה.
לכן רוב אנשים סביבנו לא מאושרים, כי אנחנו לא נותנים אישור למי שאנחנו. רובנו חיים במאמץ ולחץ להיות משהו אחר.
המהות של המסמך הזה, הוא לפתוח את התודעה, לתת עוד דרך ואפשרות לראות את המציאות.
הרבה מאיתנו פשוט לא יודעים שאפשר אחרת, בגלל שאנחנו שקועים בתוך המירוץ עכברים – או בתחושה שיש מקל שיכה בנו, או בתחושה של רדיפה אחרי איזה גזר שחייבים להשיג…
ואין רגע לעצור ולבדוק האם זה נכון. כי אנחנו כל כך מושקעים אנרגטית, פיזית ונפשית בתוך המרדף, ומבקביל גם מפחדים לעצור לרגע, כי המערכת שמאוד פוחדת משינוי, מתדלקת את הפחד יותר ויותר, את תודעת המקל ואת הגזר – תודעת ההישרדות.
יש דרך שהיא פשוטה, קלה וישימה, שיכולה בקלות להביא שינוי מרחיב בחיים.
הנשימה והאותנטיות.
התמצית של להיות אדם מאושר, היא חיבור בין נשימה לאותנטיות. כי נשימה במהותה היא עוצמה. כשנושמים עמוק – מרגישים עוצמתיים. נשימה עמוקה יוצרת נוכחות, הכלה, ועונג. וכשאני מרשה לעצמי לעשות את זה, בעיקר מול אנשים, אז אני מביא את עצמי לנוכחות והתמסרות.
וכשאני מתקשר את החוויה שלי בצורה אותנטית, אז אני מביא ריפוי לאמונות ולהתניות שיש בי.
עבורי, החיים הפכו לחוויה מרגשת כשבאמת הסכמתי להתמסר.
להתמסר לכל דבר שעובר בי, לכל רצון, כאב, כיווץ, התרחבות ורגש.
האם אנחנו הרכב שאנחנו נוסעים בו?
האם אנחנו הבגדים שאנחנו לובשים?
האם אנחנו הגוף שלנו?
עבורי נקודת השינוי העמוקה בחיים היתה כשהבנתי שאנחנו תודעה שנמצאת בתוך גוף. האם התודעה הזאת מתקיימת אחרי שהגוף מפסיק להתקיים? זו שאלה שהתשובה שלי אליה היא כן, בזכות עשרות ההוכחות שאני חוויתי באופן אישי. אך זה משהו שאי אפשר ללמד – רק לחוות.
אז יש תודעה שגדולה יותר מהגוף.
מה היא? כרגע אנחנו לא באמת יודעים.
אנחנו אוסף של תאים שאולי יש להם גם תודעה, והתאים האלה פועלים בהרמוניה מדוייקת, כשאנחנו, הגוף השלם, לא מודע למה שקורה בכל תא ותא, אך מתקיים בזכותם.
כך זה גם ברמה הגדולה יותר. בני האדם הם תא בתודעה גדולה יותר. שאולי מודעת לקיום הפריטים הקטנים ואולי לא. אך כולנו יחד יוצרים משהו גדול יותר.
ומה הדבר הכי משמעותי בהבנה הזאת? שמה שיוצר את זה זו אחדות. הגוף שלנו לא היה מתפקד אם לא היתה אחדות. ואחדות קיימת בצורה גדולה יותר. אנחנו יכולים לראות להקות ציפורים שעפות בסכרון מושלם בשמים, או דגים בים שפועלים כגוף אחד. איך זה אפשרי? אם כל אחד הוא פרט, ויחד עם זה הם זזים בצורה הרמונית ומורכבת יחד? זה בגלל שיש לנו אפשרות לחיבור וסכרון עם הסביבה שלנו כשאנחנו באמת מתמסרים.
וזו תודעת ההתמסרות:
להתמסר לכאן ולעכשיו, להתמסר ללב, לרגשות ולאינסטינקטים שלנו. להתמסר לאהבה. כשאהבה זו תחושת התרחבות ועונג כשאנחנו מקבלים כשאנחנו בהתמסרות. זו התחושה שיש לנו כשדברים משתלבים במקומם ללא מאמץ. כשיש תנועה של התרחבות ומלאות. גם כשדברים כואבים מתרחשים.
תודעת הישרדות
היא התפיסה שנוצרה בעקבות טראומות גדולות של המין האנושי. מלחמות, רצח עם, מגפות, רעב. מיליארדי אנשים חוו כאב, מוות, מחלות ורגשות קשים במהלך הקיום האנושי. ולא היתה להם נחמה, לא היה מקום לשים ראש ולנוח, לקבל תמיכה והכלה. הקהילות החזקות שנוצרו כתוצאה מזה היו סביב ערכי דת. הדת יצרה קהילה שאיפשרה לאנשים להרגיש ביטחון וחיבור. אך במחיר של קיום המצוות והדרישות של הדת.
הטראומות האלה יצרו פחד עמוק מלסמוך על המציאות, כי הכאב והדרמה הרגשית היו חזקות מידי כדי להכילם. מה שיצר תודעת הישרדות, שאומרת – אדם לאדם זאב. כל אחד לעצמו ולתא המשפחתי שלו. אין אמון הדדי, כי כל אחד יכול לפגוע בי אם הוא יהיה נואש מספיק, אסור לסמוך על אחרים, יש תחרות, ומי שיותר חזק מנצח. (מה שיצר את הקפיטליזים).
תודעת ההישרדות היא כמו שכל תא ותא בגוף יגיד – אני עוזב את הגוף ורוצה לבד (מה שיוצר סרטן). ואיך תא ישרוד לבד? הוא לא באמת יכול. וכך גם אנחנו כבני אדם. אנחנו לא באמת שורדים לבד, אנחנו אולי שורדים פיזית, אך לא רגשית, רוחנית ותודעתית. שם אנחנו מתפרקים. ואז מה שקורה זה שהגוף חולה, חלש והופך להיות סוג של משקולת. אדם שחיי בתודעת הישרדות – גופו יקרוס ויחלה. אם זה נפשית או פיזית. הגוף מגיב לחוסר החמלה במחלה.
וחוסר החמלה הוא תודעת הישרדות. כשאין חמלה יש מלחמה ומחלה.
תודעת ההתמסרות אומרת:
נכון, החיים מפחידים, יש רעב, מחלות, אסונות טבע, אנשים שמתענגים על אלימות וכאב. אך לבד זה לא נכון לנו. יש לנו רצון לצמוח ולחבור יחד וליצור אברים, ליצור עולם שבו יש הרמוניה.
תודעת ההתמסרות היא אמונה באהבה. בידיעה שאדם שאוהב תמיד יפעל מתוך התרחבות. הוא לא ירצח ויגנוב כי אין לו צורך בזה.
המערכת החברתית תומכת ומקדמת את תודעת ההישרדות:
המערכת מבוססת על מסורת. אדם נולד לתוך משפחה שמחנכת אותו בהתאם לאמת שלה. כאשר רוב החינוך המערבי מתבסס על פחד.
הפחד המרכזי הוא – שהאדם בשורשו מסוכן ואם בני האדם יהיו חופשיים באמת, תהיה מלחמת אזרחים. כולם ירצו להרוג, לגנוב ולשרוד יותר טוב.
תודעת הישרדות יוצרת מילכוד – שאם ישחררו את הרסן, אז כולם יהיו בשיגעון הישרדותי שיגרום לכולם להפוך למטורפים – טורפים, שיקחו ויפגעו בכולם.
ולכן חייבים לשלוט על ידי ממשלה, חוקים ומשטרה.
מגלים מה יכול להוות סיכון, יוצרים חוק, והמשטרה אוכפת את החוק.
ותודעת ההישרדות גורמת למערכת לפעול. אדם נהיה שוטר כי בתוכו הוא גדל בתודעת הישרדות והוא לא יודע אחרת, אז מבחינתו, לאכוף את החוק, זה הדבר הכי משמעותי. כשבמקביל, המערכת מאפשרת לו לשרוד, על ידי משכורת וביטחון כלכלי.
אך ההיתרון המשמעותי שיש בתודעת הישרדות הוא שבזכותה הצלחנו להגיע למצב שבו יצרנו מבנים גדולים והתפתחנו טכנולוגית. כי על ידי יצירת כסף כמנוע לעשיה, יצרנו אנשים שמשעבדים את עצמם לכסף ועושים דברים שללא תודעת הישרדות הם לא היו עושים.
בתודעת ההתמסרות האהבה היא המפתח.
אהבה לחוויה. כשאני אוהב את החוויה ולא שופט אותה, אז אני חיי בעונג בכל רגע ורגע. אני מתמסר, מתכווץ, מתרחב, מתרגש… אני חיי את החיים, את החוויה האישית שלי.
וכשאני באהבה, אני לא מחפש לשרוד, כי אני בטוח במציאות שלי ובעצמי. וכשאני לא מחפש לשרוד, אז כסף, אוכל וגג פחות מעסיקים אותי, כי אני יודע שאין לי שליטה באמת, ואני יודע שבסופו של דבר החיים מאפשרים לי לחוות את החוויה.
אדם עובר במסע חייו דרך תחנות, ובחיים יעבור בהרבה מצבים שאין קשר בינהם. אדם יכול להיות תקופה עשיר ומצליח כלכלית, ואחר כך עני וחסר כל. תקופה עם משפחה ותקופה בלי. אנחנו רואים שאין חוקיות לחיים “טובים”.
ולכן, כשאדם באהבה, הוא בהתמסרות לעצמו ולתשוקה שלו. וכשאדם בתשוקה ללא תנאי, הוא עושה דברים שבאמת מרחיבים אותו ולא מחריבים אותו. ויחד עם זה, אדם לא יכול לבחור תשוקה. התשוקה מגיעה מהנשמה שכך היא מנווטת אותנו במציאות.
אז אם משחררים את הרסן, רוב האנשים לא יגנבו או ירצחו. הם פשוט יגשימו את התשוקות שלהם.
ורוב האנשים יגלו גם, שפנטזיה זו לא תשוקה. ויש פער גדול בין פנטזיה לבין המימוש שלה במציאות. כי אם אין שם תשוקה אמיתית, אלה זו פנטזיה שמגיעה מתוך ריצוי ותודעת הישרדות, אז המציאות לא תגרום לה להתממש.
וכולנו ראינו את הפער הזה בחיים שלנו. כמעט כולם רצו להיות ‘עשירים ומצליחים’ או ‘רזים ובכושר’ מתישהו בחיים שלהם, אך מעטים באמת היו בתשוקה הזאת לעשות זאת. כי ברגע שאנחנו מנסים בכוח לעשות משהו, כמעט בלתי אפשרי באמת לעשות אותו. וכשעושים אותו ויש מירמור ותסכול ברקע, אז מהר מאוד גם מפסיקים. וזה קורה כשאנחנו מנסים בכוח להיות משהו שאנחנו לא.
ורוב הסיפורים של ההצלחה שאני שמעתי, מתארים תהליך שרובו היה “במקרה”, של שרשרת אירועים שהובילו להצלחה שאי אפשר לשחזר אותה, כי היא קרתה לא מתוך תכנון אלה מתוך שרשרת אירועים מקרית של מפגשים מוזרים, רגעי הארה של רעיונות יוצאי דופן וכדומה.
המערכת מבוססת תודעת הישרדות.
והיום אין מערכת אחרת.
המערכת היחידה שיש היא הדת, וגם היא מבוססת במהותה על תודעת הישרדות, כי יש בה מרדף אחרי המקל והגזר. הדת הנפוצה פועלת בצורה שאם תעשה משהו, תקבל משהו בתמורה – עונש או פרס. מערכת של שיפוטיות. ורק בעומקים שלה מלמדים שבעצם הקיום שלנו לא תלוי בדבר, כי המעשים שלנו הם לא שיפוטיים. עומקים שרוב הדתיים לא מגיעים אליהם, כי המערכת לא רוצה שיגיעו אליהם, כי כך היא מאבדת חיילים.
ויש משהו בלהיות חייל שמאוד עובד. כי אחד ההעקרונות של חיילות, זה היררכיה. שזה אומר, שככל שתתמיד בתודעת החייל, כך תגיע לדרגה יותר גבוהה במערכת, שבה תוכל לקבל יותר פרסים ויהיה לך יותר שליטה לתמרן בה. אך הפרסים, כמו – יותר כסף, השפעה וכוח, הם פרסים שהמערכת עצמה יצרה בתוכה, כדי לפתות את החייל להגיע לדרגה היותר גבוהה.
פרסים שבמציאות של תודעת התמסרות הם פשוט לא רלוונטיים.
והדבר הכי כואב בקונטפליקט הזה. הוא שהמערכת הופכת את אנשי ההתמסרות לאוייבים, כי הם מסכנים את תודעת ההישרדות. כי תודעת ההישרדות יכולה להתקיים רק כשיש הרבה חיילים שמתפקדים ומבצעים פקודות. אחרת, היא לא תתקיים. המערכת עצמה גדולה יותר מהחיילים שמקיימים אותה. ומי שנמצא בקצה הפירמידה, אלה עם הדרגות הכי גבוהות, הם היחידים שיכולים לעשות שינוי אמיתי, אך בגלל שהמערכת כל כך מותנית ומכירה רק את תודעת ההישרדות, שינוי הוא כמעט בלתי אפשרי.
זה כמו הסיפור המלך הוא עירום: בסיפור מתארים שהמלך יצא פראייר כי דפקו אותו ומכרו לו חליפה יקרה שהיא בעצם כלום. והוא מסתובב ברחוב עירום ובטוח שהוא הכי יפה בעולם. וכולם מתוך המבוכה מוחאים לו כפיים, ורק ילד אחד מצביע וצועק שהמלך הוא עירום.
אז בסיפור אומרים לנו שחייבים להזהר מלעשות משהו מביך כי כולם יראו אותנו ורק ילדים יגידו את האמת, שהעולם צבוע ומזוייף. ויחד עם זה, המסר האמיתי העמוק הוא שמי שמסתובב עירום וחשוף בעולם, הוא המלך האמיתי. שהמלך האמיתי יכול ללכת ערום מול כולם ולהרגיש מלך, ורק הילד מבין את החופש האמיתי שהמלך נמצא בו.
אז עכשיו, אם המלך הוא בקודקוד הפרמידה, איך הוא יכול לשנות תודעה שלמה של העם שלו, להבין שללכת עירומים זה הדבר האמיתי? אחרי שדורות על דורות חונכו בתודעת מקל וגזר, שהבגד זה הדבר החשוב (בגד = בגידה). כי אדם שחיי כל חייו בכיווץ והדחקה, ברגע שישחררו את הרסן, הוא עלול להגיב בצורה קיצונית לצד השני – לרצוח, לגנוב, לעשות דברים שלא בתשוקה שלו, אבל כן מתוך הקיצוניות של החופש שהוא חווה. כמו אדם שמתסנוור מהשמש אחרי שהיה במערה כל חייו.
חשוב שתהיה חשיפה הדרגתית. וזה מה שקורה עכשיו.
תשוקה כמנוע להתמסרות בחיים:
כשאנחנו נעים – אז נעים לנו. ואנחנו נעים באופן טבעי ממקומות לא נעימים ודוחים, למקומות נעימים ומענגים. והתחושות האלה הם לא רצוניות. אני לא יכול לבחור באמת איפה נעים לי, כמו שאני לא יכול לבחור איזה אוכל מגעיל אותי או איזה ריח דוחה אותי.
הגוף שלנו פועל בצורה כזאת שהוא מנווט אותנו בחיים, בצורה של דחיה ומשיכה. בפיזי וברגשי.
קל יותר לזהות דחיה או משיכה לריח. ויותר מאתגר לזהות דחיה או משיכה לתחושה. מהסיבה שלגדול בתודעת הישרדות דורשת מאיתנו להתגבר ולהתעלם ממקומות שלא נעימים לנו, מתוך חוסר הברירה. וחלק מתהליך ה’חיול’ שלנו, לימדו אותנו להמעיט בנעים/לא נעים שלנו, ולהיות בהסתגלות מול מצבים לא נעימים, עד למצב של אדישות.
וכשאנחנו באדישות, אנחנו לא בתנועה, כי אנחנו לא יודעים או מסוגלים להקשיב למה נעים לי.
וההפך מאדישות היא תשוקה, שהיא רצון למקומות נעימים. תשוקה מובילה אותנו, לא תמיד באופן מודע, למקומות שבהם הגוף שלנו יודע שיהיה לו נעים, וממקומות שלא נעים לנו.
תודעת התמסרות היא התמסרות לתשוקה ופיתוח האמון בידיעה הפנימית מה נעים ומה לא ולנוע עם המצפן הפנימי בחיינו, עם ידיעה שכל מה שנפגוש הוא מדויק עבורנו, ושיש לנו את היכולת להכיל ולהתמודד עם מה שהמציאות תפגיש אותנו איתו.
האם לכל חוויה יש מקום שווה בחברה האנושית?
בתודעת ההישרדות, אין הכלה לקיצוניות. אך בטבע האנושי, כל התופעות אפשריות. אפשרי להיות אדם אלים מאוד, שקט מאוד, מנהיגותי מאוד וכו’… הכל אפשרי. כל תכונה שקיימת, יש אנשים ברחבי העולם שנולדו איתה בצורתה הקיצונית.
הקיצוניות הזאת מאפשרת לנו לחוות את עצמנו בצורה עוצמתית יותר. הורים שנולד להם ילד עם תכונה קיצונית, לומדים דרכו את עצמם. דרך ההתמודדות, ההכלה, השאלות והדרישות שלו.
בתודעת ההתמסרות, באנו לחוות. וכל חוויה היא חוויה. אין חוויה רעה או טובה. יש נעימה ולא נעימה, מכווצת ומרחיבה.
ולכן, גם מפגש עם אדם קיצוני הוא חוויה. ואם זכיתי לפגוש בדרכי בחיים אדם כזה – זה שיעור מדהים ומרחיב גבולות שמפתח ומפרה את האדם שפוגש אותו – כל עוד המפגש הוא מתוך סקרנות, חקירה ועם כלים שמאפשרים הכלה ומודעות.
למה אנחנו מפחדים מקיצוניות?
בחברה שגדלה בתודעת הישרדות, לא היו משאבים להתמודד עם אנשים קיצוניים. דמיינו כפר שלא מכיר כלום חוץ מהאנשים שחיים בו. ויום אחד נולד לתוכו אדם עם אלימות קיצונית. הילד גדל והופך להיות נער שהתשוקה שמניעה אותו היא לחוות דם, אלימות, כאב. לא מתוך רצון להרוג או לפגוע, אלה פשוט זה היצר שלו.
ולשם הדוגמה, אותו אדם, מתוך משחק עם יצר האלימות שלו, הרג ילד.
ובתודעת הישרדות – ילד הוא משאב. גם כי השקיעו בו, וגם כי הוא אמור לעבוד ולהיות פעיל בכפר.
האנשים בכפר לא יודעים מה לעשות עם אדם אלים. וברגע שאין לזה הכלה והבנה, הקיצוניות הופכת להיות מפחידה. בעיקר אם הוא פגע והכאיב למישהו מתוך זה.
ואז, מה שקורה, זה שהכפר נבהל מאוד. מפחד שהוא יעשה את זה שוב, זה מערער את השגרה של הכפר של הישרדות. ומציף את פחד המוות. התפיסה ההישרדותית אומרת – אם זה קרה למישהו אחד, זה יכול לקרות גם לי. יש כאוס בעולם, אז אני חייב להזהר. חוסר אמון ושליטה במציאות.
ולכן הכפר יפעל לדיכוי אותה קיצוניות. זה יכול להיות על ידי הרחקת האדם, כליאתו ואפילו הריגתו. ואם האנרגיה הזאת פגעה והפחידה מאוד אחרים, מספיק אדם אחד שיקום ויגיד – בואו נחוקק חוק, כלל, גבול, שיגן עלינו מפני זה בעתיד.
והכלל הזה יקח את המקרה הקיצוני וינסה למצוא לו איזה דפוס ולהפוך אותו לתבנית. ואז החוק יכול להיות – אסור להרביץ בשום מקרה. וכך לקחו אנרגיה שהיא חלק ממנעד החוויות האנושיות, והפכו אותה לאסורה.
וברגע שמשהו הפך לאסור/רע, החברה מתחילה לחנך את עצמה, את הילדים בעיקר, שזה מסוכן. והופכים את הדבר הזה למשהו שצריך להזהר ממנו. מה שגורם לאנשים להתרחק מהחלקים שיש בתוכם שקשורים לזה. למשל, אדם שיש בו אלימות, אבל לא קיצונית, שנותנת לו אנרגיית חיים, יפחד ממנה ויסרס את עצמו.
והחוק הופך להיות האלוהים החדש של תודעת ההישרדות.
כי הוא כביכול מגן עליה. אך בסופו של דבר בתי הכלא מלאים באנשים שעברו על החוק. כך שלמרות החוק, אנשים לא מסוגלים באמת לעמוד בו. מה שאומר שהחוק הוא בעצם גבול של מה הנורמה ומה לא. ומה שמחוץ לחוק הוא הקיצוניות הלא מוכלת.
ובחברה הישרדותית אנחנו משקיעים המון אנרגיה ומשאבים בהענשה וכליאה של אנשים שבסופו של דבר – באו לעולם לחוות חוויות שהם קיצוניות יותר ממה שהרוב מכירים.
ברגע שהחוק הוא האלוהים, אנשים מאמינים בו בעיניים עצומות כי אין להם ברירה, אם הם רוצים להיות חלק מהחברה, אז עליהם גם להיות כפופים לחוקים שלה.
וכשהחוק הוא דת, אנשים שנמצאים עמוק בתוך תודעת ההישרדות לא מוכנים להטיל בו ספק, ומבחינתם לעמוד בחוק זה הקרקע מתחת לרגליים שלהם. בלי חוקים המציאות תתפורר. בשבילם החוק הוא הדבק שמחזיק את אוסף הטלאים הזה שנקרא תודעת הישרדות. כמו פלסטר על פלסטר, רק שלא יקרוס… מוכנים לקבל עוד גבול ועוד איסור כדי להמשיך לקבל את מה שכלוב הזהב מציע – 3 ארוחות ביום וקורת גג.
ואז נשאלת השאלה, האם אנחנו רוצים להמשיך בזה או לא.
חלק שני – הכלים לתודעת ההתמסרות
הריפוי שבנשימה
יש רגעים בילדות, שבהם העולם היה כל כך קטן, כל מה שהכרנו היה עולמנו. האנשים בו היו גדולים שידעו יותר מאיתנו ולפעמים הם גם היו כופים עלינו את הדרך שלהם.
והרגעים האלה, שבהם הרצון של מישהו אחר היה גדול יותר, היינו צריכים לצמצם את הרצון שלנו. לוותר עליו. כי לא ידענו אחרת. לא ידענו שיש עוד אופציה.
ואז התחושה שלוותה לחוויה הזאת, היא לרוב היתה של פחד מושלב בתחושה פיזית לא ברורה, יחד עם החשש שזה יתקע לנצח. כי בדרך כלל, החוויות האלה היו ראשוניות מאוד.
ואחד הדברים שאנחנו עושים כדי לא להרגיש, כדי להשמר, להתכווץ ולהשאר בדריכות – זה לצמצם את הנשימה. מכירים את זה שכשאנחנו מפחדים, הולכים באיזה חדר חשוך, אז הנשימה ממש חלשה? אנחנו אומרים לעצמנו – כדי לא לעשות רעש… כדי לשמוע אם משהו ברקע… אך הגוף שלנו, באופן אוטומטי, מצמצם את הנשימה כשהוא מפוחד.
והעניין הוא, שכשחווינו פחד ממש מפחיד, אז המוח אומר לנו – מעכשיו צריך להזהר ממש, והנשימה מצתמצמת קבוע. ואנחנו נושמים פחות. וכך אנחנו שומרים על דריכות וזהירות מאותו מקרה.
לדוגמה – פעם נחתכתי מסכין בזמן שחתכתי בצל, וזה היה מפחיד… דם, כואב, לא נעים… ואז במשך שנים, כל פעם שחתכתי בצל – הייתי נושם ממש בזהירות. הייתי מרגיש דריכות לא לחתוך את עצמי בזה שהייתי נושם נשימות קצרות.
כך שנשימות קצרות הם מצב של דריכות. ומצב של דריכות הוא מצב של הישרדות. מצב שיוצר מתח בגוף, וזה מצב טבעי, אך ברגע שהוא הופך למצב קבוע, בגלל פחד, חרדה וטראומה אז זה מצב לא טבעי לגוף שמביא מתח נפשי ופיזי שיוצר מחלות.
אז מה הפתרון? נשימה.
יש הרבה שיטות טיפוליות של נשימה. השיטה שעובדת לי הכי טוב כיום, זו נשימה מהאף, עמוקה ומחוברת לריאות והבטן, נשימה שיש בה נוכחות ותשומת לב.
מה קורה כשנושמים ככה?
קודם כל נרגעים. הגוף מקבל תשומת לב ואנרגיה ומשתחרר ממצב הדריכות תוך כדי מודעות. וכשאנחנו נושמים עמוק אנחנו מאפשרים לעצמנו להכיל רגשית ופיזית את עצמנו. אם יש זכרונות, כאב, טראומות הם יעלו כדי להשחרר. הגוף לא רוצה להחזיק ולהיות דרוך. ברגע שנותנים לו פתח, הוא יעבור בו.
סשן נשימה עמוקה כריפוי רגשי.
כל דבר שמאפשר לנו תנועה בגוף ללא שכל הוא כלי שמאפשר להעמקה וביטוי רגשי, כמו תנועה, שירה, אומנות… אחד הכלים העמוקים ביותר להנעת אנרגיה ושינוי תודעתי הוא סשן נשימה. שלרוב הוא במסגרת של שעה שבה שוכבים ונושמים עמוק, מחובר ובנוכחות. לרוב, בפעמים הראשונות המוח ההישרדותי יתנגד על ידי מחשבות שיגרמו לנו להפסיק, או הירדמות, ועל ידי תופעות שונות שינסו להפסיק את הנשימה.
לכן לרוב מומלץ לעשות את זה עם מלווה נשימה, מטפל או עם עוד אנשים.
אחרי מספר סשנים כאלה, אנחנו לומדים להתמסר לחוויה, כל פעם שעושים סשן עולים דברים נוספים שנכונים לנו לאותו רגע. הגוף יעלה לתודעה את מה שהוא יכול לשחרר ולהכיל.
אפשר לנשום מהאף או מהפה. יש הבדל בין אף לפה, האף מעורר את הצ’אקרות העליונות יותר, כמו אש כחולה, והפה מעורר את הצ’אקרות התחתונות כמו אש אדומה.
בסשן נשימה יש אנרגיה מאוד חזקה ובגלל עוצמת הנשימה והריפוי, הגוף לוקח שליטה ולוקח אותנו למקומות שבהם הוא נסגר. ואנחנו עוברים 2 דברים במקביל – עולים זכרונות של פעמים שבהם נבהלנו מאוד ונסגרנו שהנשימה מאפשרת לנו לתת להם נקודת מבט חדשה ובוגרת, ובמקביל, עולים רגשות שקשורים לחוויה, ובזכות הנשימה העמוקה, אנחנו מסוגלים להכיל את הרגשות האלה פיזית ולשחרר את הפחד מהם.
מה שמאפשר לתודעה שלנו לשחרר את הדריכות ולהרפות. ולרוב, כל סשן כזה משחרר זכרון מהעבר שגרם לנו לבילבול או דריכות.
בנוסף, בסשנים כאלה יש גם חוויות מאוד רוחניות, תחושת חיבור לאלוהות, לעולם וליקום. תחושות אנרגטיות חזקות, חשמל בגוף, מדיטציה עמוקה ועוד.
אין סשן שחוזר על עצמו ואין סשן שהוא נכון או לא נכון. המהות היא פשוט לתת תשומת לב למה שעולה ולשחרר שיפוטיות. להתמסר לחוויה ולנשום לתוכה.
אחרי שמתרגלים סשנים כאלה, הופכים להיות הרבה יותר מודעים לנשימה שלנו, ואז הקסם קורה. אנחנו מתחילים לשים לב איפה בחיים אנחנו מצמצמים את הנשימה, ואז כבר קל לנו פשוט לנשום עמוק. וברגע שזה קורה, אנחנו מגלים יותר ויותר חוויות בחיים שבהם יש כיווץ ומשחררים אותו. וגם איפה יש התרחבות ונושמים אותה יותר.
נשימה עמוקה היא דבר כל כך מרפא וכל כך פשוט שזה מדהים.
כשאנחנו נושמים עמוק אנחנו מרגישים סוג של עונג – תחושת מילוי ונוכחות. וכשאנחנו במרחב עם עוד אנשים, למשל במפגש חברתי, ואנחנו נושמים עמוק, אנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש את הנוכחות העוצמתית שלנו. תדמיינו אדם באיזה ארוחת ערב פשוט יושב ונושם עמוק בזמן שהוא מדבר איתכם, או בזמן שהוא אוכל ומתענג על האוכל. איך זה מרגיש לראות אדם כזה?
כשאנחנו נושמים עמוק בשגרה שלנו, אנחנו מלמדים את עצמנו להרגיש נוכחות ועוצמה, וכך מתחברים אליה יותר, עד שזה הופך להיות חלק ממי שאנחנו.
לפגוש את האימה
מהמסע שלי בריפוי דרך נשימה, גיליתי שבסופו של דבר, השורש של הפחד שלנו בחיים האלה הוא הפחד מהמוות. אך המוות עצמו הוא לא נודע, אנחנו יודעים אותו רק נשמתית. הנשמה זוכרת. אך הגוף, שכל יעודו הוא לשרוד, פועל לא למות.
והגוף מניע אותנו בחיים האלה, כחיה, דרך משיכה ודחיה. מושך אותנו לדברים מתוקים, שומניים, כאלה שמשחררים לנו הורמונים נעימים בגוף. מול דחיה מדברים שעלולים לפגוע בנו ולהזיק. כמו ריחות של דברים שיכולים לפגוע בנו, לטעום דברים רעילים וכדומה.
בנפש, המשיכה היא באה לידי ביטוי בתשוקה, והדחיה – בפחד, שבבסיסו קיימת האימה.
מה היא אימה? בדיוק כמו בסרטי אימה – רגע שבו נפגוש משהו כל כך מפחיד ומאיים, שנצרח, נברח ונגיב בקיצוניות שאנחנו לא מכירים או שולטים בה.
וכילדים, כמעט כולנו חווינו אימה כלשהי, זה גם יכול להיות רגע שבו היינו קטנטנים ואמא הלכה רגע לשכנה לדקה, ובאותה דקה חווינו רגע של נטישה, שעוררה בנו אימה של מוות. כי לא היתה לנו ידיעה והכירות עם הרגש הזה של נטישה, וכשהוא התעורר בפעם הראשונה – זו אימה.
אחר כך, אם זה קרה שוב, אז כבר היה לנו נסיון עבר שלימד אותנו שזה לא לנצח, ושיש לזה סוף. אך עדיין, רגע האימה צרוב בתודעה שלנו וגורם לנו לפחד. ולרוב, גם מתבטא בצימצום נשימה ודריכות לא להגיע לרגע הזה שוב.
ולוקח זמן לפגוש אימה באמת. יש צורך ביכולת הכלה גבוהה. פיזית ורוחנית. כמו שרק כשאנחנו גדולים ובוגרים אנחנו יכולים לראות סרטי אימה ולישון אחר כך בלילה בלי סיוטים. יש לנו נקודת מבט רחבה יותר על העולם, שיודעת שאימה היא עוד רגש. ולהרגיש זה נעים – כי אנחנו בתנועה.
והדבר הזה מאוד משמעותי לשחרור וריפוי נפשי.
לי יצא כמה פעמים לפגוש אימה בתוך סשן נשימה, רגעים שבהם כילד חוויתי כאב נפשי כל כך גדול שהייתי חייב לשכוח אותו. וכשחזרתי אליו כבוגר, פגשתי שם כיווץ אימתי עמוק והסכמתי להתמסר אליו – על ידי צרחה וזעקה מעומקי הבטן. צעקה כמו של אדם שעכשיו נטרף על ידי נמר ומבין שאלה רגעיו האחרונים עטוף בכאב מפלח וחייתיות אכזרית שלא רואה את האדם שהוא.
כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לפגוש ולחוות את האימה בצורתה הגולמית, אנחנו מאפשרים לעצמנו להתקרב אל הפחד ולשחרר אותו מהמערכת שלנו.
כמובן שפחד תמיד יהיה בנו, פחד הוא חלק טבעי בגוף שלנו שמנווט אותנו בחיים. כמו פחד מגובה, מנחשים וכדומה. אך כן לשחרר את האימה שנטועה בעברנו שמנהלת אותנו מאחורי הקלעים.
ומתוך נסיוני, כשפוגשים את האימה וחווים אותה, הפחד מהמוות וחוסר האונים הופך להיות קטן וחסר משמעות.
תקשורת אותנטית
החלק המשלים בריפוי במקביל לנשימה העמוקה הוא תקשורת אותנטית.
מהות התקשורת האותנטית הוא להביא את עצמי כאן ועכשיו בצורה הכי אותנטית שאני יכול.
אם אני רוצה להתפתח ולשחרר את ההתנגדות שלי לדברים שגורמים לי סבל, אז אני לא צריך לחפור ולחפש איפה אני פועל ככה, אני פשוט יכול להיות בתשומת לב להתנהגות שלי בחיים ולראות איפה אני כאן ועכשיו – נבוך, שיפוטי, ביישן, מתנשא, מרצה, מוותר וכדומה… ואז ללמוד איך לתקשר את זה, לנשום לזה, ולהכיל את מי שאני.
תודעת ההישרדות לימדה שיש חזק וחלש, ואדם חזק זה אדם ששומר בבטן, משדר כוח ועמידות ולא מראה חולשה – שזה רכות, רגישות, מבוכה ועוד…
כיוון שאנחנו רוצים לצאת מהתודעה הזאת, אז שווה לבדוק את האמונות האלה ולראות האם הם באמת מסוכנות.
רובנו למדנו להתאים את עצמנו ולצמצם את מי שאנחנו, בגלל שפשוט לא ידענו מה אנחנו מרגישים, מה אנחנו רוצים ומה הדרך המודעת יותר להתמודד עם דברים שעברנו.
והיום, כבוגרים, אנחנו מבינים את העולם יותר, ויכולים להגיב אליו בהתאם.
תקשורת אותנטית היא הזמנה לדבר ולתקשר את מי שאנחנו כשאנחנו פוגשים מציאות שאנחנו לא יודעים איך להגיב אליה. למשל אם אני במפגש חברתי ואני מרגיש נבוך אז אתקשר את זה מול מישהו ואדבר איתו על איך אני מרגיש.
אם אני בדייט ואני קולט שההתנהגות שלי לא טבעית אז אשתף ואדבר על זה. מתוך מקום של לחקור את זה. בעצם זו הזמנה להפוך כל מפגש לחוויה של התפתחות. לא תמיד זה מתאים, ויש דרך להביא את זה למימוש, אך אם זה מתאים זה מדהים.
כל אדם הוא מראה עבורי
התפיסה שלי היא כזאת – אם עכשיו אני עושה משהו, או פוגש מישהו, זה לא במקרה. מתוך כל הדברים והאנשים שיכלתי לחוות עכשיו – פגשתי אדם מסויים. ואם הוא האדם שאיתו אני מדבר, אז יש כאן משמעות.
ואותו אדם עבורי הוא כמו כלי נגינה שמנגן מוזיקה שאף פעם לא שמעתי.
בהתחלה, כשאנחנו נחשפים למשהו חדש – אנחנו מנסים להבין אותו על ידי הכנסתו לתבנית.
אם אמשיך בהקבלה של מוזיקה – אז בהתחלה אנסה להגדיר האם המוזיקה היא פופ, רוק, קלאסי, ציל, מטאל… כך גם את האדם, אתבנת אותו – מין, צבע, מראה, לבוש, החזקה של הגוף…
וככל שאני מכיר אדם יותר לעומק, כך אני יכול לפרק את התבנית הגדולה שהכנסתי אותו אליו, לתבניות יותר קטנות – רוק קלאסי, רוק מתקדם, רוק אלטרנטיבי וכדומה… וקצת כמו פיקסלים, ככל שאני מסתכל על אדם, אני רואה יותר ויותר פיקסלים וכך רואה תמונה יותר ברורה. כל פיקסל הוא תבנית, בהתחלה – אחד, ואז עם הזמן יותר ויותר לתמונה ברורה יותר.
ומה מאפשר לנו לראות אדם יותר בברור?
לפרק ולחקור את התבניות שאני מכניס אותו אליהם.
ככל שאני מרשה לעצמי לחקור את התבנית, כך אגלה שאין אדם שבאמת מתאים לתבנית במלואו. התבנית היא הדרך הראשונית שלי לקטלג אדם בתודעה שלי, כדי שאוכל להתמודד איתו. אם אני יודע שזה גבר או אישה אתייחס אחרת לכל אחד. אני מגיב שונה לכל תבנית.
והמטרה שלי היא לשחרר את עצמי מתבניות, כי כשאני מתבנת אנשים, אני בעצם משליך עליהם את התבניות שקיימות בי. תבניות שדרכם אני רואה את המציאות.
וככל שיש לי יותר תבניות בתוכי, והם יותר גמישות ושונות, כך יש לי יכולת להרגיש ולהגיב לעולם.
בעיקר אם יש תבניות שהם דוחות אותי או לא נעימות לי.
ולכן, כל אדם, הוא אפשרות עבורי לפגוש תבנית ולפרק אותה אם אני רוצה.
איך עושים את זה?
שואלים וחוקרים מתוך לקיחת אחריות על נקודת המבט שלי.
וזו בעצם המהות של תקשורת אותנטית מבחינתי.
בנוסף, אם כבר אני מזהה תבנית, אני גם אזהה זיוף בתבנית. אם אני יודע שעכשיו אני שומע מוזיקה קלאסית, ואני מכיר אותה, אז אדע לזהות זיוף.
וכך גם אנשים. יש לנו את היכולת לזהות זיוף בהתנהלות של אנשים. אנחנו מזהים שקרים, מניפולציה, פחד וכיווץ. כמו שיש לנו את היכולת לזהות את האור שבהם, את האהבה, השמחה והעונג. כי כמו תדרים – אנחנו מהדהדים תדרים אחד של השני. כשאני מרגיש משהו מול אדם אחר – זה כי אני מרגיש את עצמי דרכו, והוא מרגיש אותו דרכי.
וזה שווה זהב! כי שם יש התפתחות.
וכשאנחנו יוצרים תנאים להעמקה לתקשורת אותנטית, אנחנו יכולים לחקור יחד את התבניות שיש לנו אחד על השני, את הזיופים שאנחנו מרגישים, ואת התחושות שיש לנו בגוף מול האחר.
דגשים ליצירת תקשורת אותנטית עם אחרים:
- מדברים באני. אני מרגיש….
- מדברים בכאן ועכשיו על הרגשות שלנו. “עכשיו אני מרגיש….”
- שמים לב לתחושות בגוף ומתקשרים אותם
- מדברים אל הילד הטהור שרוצה אהבה באדם מולנו
- בודקים שהאחר בפניות ורצון להיות באותנטיות ובפתיחות. לא “מקיאים” את עצמנו.
- מאטים את המחשבה. האם האותנטיות היא לטובתינו הגבוהה.
השינוי נוצר כשאנחנו פוגשים את המציאות. זה קורה כשאנחנו שואלים שאלות במקום לקבוע עובדות. כל דבר שגורם לנו לכיווץ הוא המראה הכי גדולה שלנו. כי אנחנו יכולים להתבונן בה בעין לא שיפוטית ולבדוק למה ההגיון שופט אותה. וככל שנדע למצוא קדושה ואהבה בכל דבר שמכווץ אותנו כך אנחנו יכולים להביא ריפוי לאותו מקום והתרחבות.
לדוגמה, במקום להגיד “אתה לא אוהב אותי כשאתה מתנהג אלי ככה!” אפשר להגיד “כשאתה מתנהג ככה, אני מרגיש שאתה לא אוהב אותי. זה נכון?”
ואם זה לא נכון, אז למה אני מרגיש ככה? אולי כי פעם חוויתי דחיה בצורה דומה. ואיך זה מרגיש?
וככל שנרשה לעצמנו להרגיש ולהעמיק ברגש ובזכרונות שעיצבו אותנו, כך נוכל להכיל ולשחרר אותם.
ברגע שאנחנו מתרגלים תקשורת אותנטית, מהר מאוד נגלה ששיחות על פוליטיקה וכדורגל פחות מעניינות אותנו, ושהכאן ועכשיו זה הריגוש האמיתי. תקשורת אותנטית מאפשרת לנו להתרגש מהחיים, לגלות את עצמנו דרך אחרים, ולפתוח את הלב שלנו לדברים ששונים מאיתנו.
החיבור בין הנשימה לתקשורת
כשאנחנו מדברים, אנחנו מתמירים אנרגיה למילה, מחשבה היא אנרגיה, למרות שאנחנו חושבים במילים, היא עדיין בתוכנו. כשאנחנו מדברים אותה אז היא הופכת לתדר. ואז היא יוצרת שינוי. גם בתוכנו וגם בחוץ.
אחד הפחדים העמוקים שלנו הוא הביטוי שלנו. להוציא את מה שיש לנו בראש החוצה. שיראו את מה שקורה בתוכנו. אך בעצם, כל מה שקיים בנו, כל המחשבות, בעיקר השיפוטיות – הם לא שלנו.
האם אדם שגדל בעולם ללא אנשים יחשוב מחשבה שיפוטית?
לא. כי הטבע שלנו הוא אהבה וקבלה, אנחנו לא שופטים את עצמנו מלידה. אף ילד לא חושב על עצמו שהוא טיפש, חלש או לא בסדר כשהוא נופל כשהוא לומד ללכת. הוא לא חושב את זה גם כי אין לו מילים לבטא את זה, וגם כי הטבע שלו הוא צמיחה.
אך ככל שאנחנו גדלים ולומדים את השפה אנחנו לומדים גם מותר ואסור. וכשאנחנו חיים במציאות שבה המבוגרים הגדולים שולטים, אנחנו מקבלים את האמת שלהם בכניעה. כי הם חזקים יותר והביטחון שלנו נמצא בידיהם.
ואז אנחנו מתחילים לקחת על עצמנו אמונות שבמהותן אמורות לשפר את היכולת שלנו לשרוד, אך בלי באמת לדעת מול מה. אנחנו לומדים לשרוד, אך לא באמת יודעים באיזה מציאות באמת אנחנו שורדים.
זה כמו שילד גדל בתוך בית שהקירות שלו עשויים מסכינים ומסמרים, והוא לומד שקירות זה דבר מסוכן. והוא גדל באמונה שחייבים להזהר מקירות. אך מה קורה כשהוא גדל ומבין שיש עוד סוגי בתים? ובכלל אפשר לצאת מהבית ובטבע אין קירות? זו ההתפכחות.
ההבנה שבעצם יש עוד מציאות מעבר למה שאנחנו מכירים. והמציאות הזאת היא לפעמים מאוד מפחידה, כי ישר אנחנו מחפשים מה עלול לפגוע בנו, כי גדלנו בבית מקירות חדים! אז אולי יש קירות כאלה בכל מקום. ולוקח זמן לגדול ולהבין שזו לא האמת.
וההתפכחות הזאת מבלבלת ויוצרת חוויה רגשית לא פשוטה. כי שנים התרגלנו למציאות של המנעות מדבר, למדנו להזהר מהקיר, לא לגעת, לפחד מזה. אך פתאום אנחנו יוצאים לעולם ורואים שיש עוד אפשרות. בהתחלה נמנעים מהחדש, כי פשוט לא מכירים אותו. מה, יש קירות נעימים? לא ידענו שזה בכלל אפשרי.
ואז מגלים שלא רק שיש אופציה כזאת, בעצם זו האופציה הרווחת. רוב הקירות לא מסוכנים. ואז אנחנו מתחילים לשאול – אז למה אני גדלתי אחרת? למה שנים עבדתי על מנגנוני הגנה והישרדות שבעצם הם רק בגלל שנולדתי לבית דפוק? וכשאנחנו מתפכחים, יש רגשות שמתעוררים – זה לא פייר! למה לי כן ולאחרים לא? למה אני נאלצתי לוותר על החופש שלי? למה לי זה קרה ככה וגידלו אותי ככה? ואחת הדרכים להבין זאת – היא לדבר את זה ועל זה.
כשאנחנו מספרים ומדברים את העולם שלנו, אנחנו יכולים להבין את הפערים וללמוד מהאחרים. וכשאנחנו פתוחים לשמוע עוד דעות ועוד חוויות, אנחנו יכולים להגדיל את היכולת שלנו להבין את העולם וללמוד שיש עוד דרכים לחיות.
והנשימה, היא החלק המשלים. כי כשאנחנו מרחיבים את התודעה שלנו, זה מעורר הרבה רגשות. זה מתחיל ברגשות המכווצים של חוסר ההוגנות, של תסכול על הכאב שגדלנו בו, וממשיך בכעס על כך ש-למה לי זה קרה, למה זה מגיע לי, ומגיע לעצב וחמלה על מה שעברנו.
וכדי להכיל את הרגשות האלה, אנחנו נושמים. הנשימה מאפשרת את החיבור שלנו לעצמנו, להניע את האנרגיה הרגשית ולתת לה מקום. וכשאנחנו מדברים את מה שאנחנו מרגישים, אנחנו נותנים לרגשות שלנו אישור והכרה. אנחנו מאפשרים להם לנוע.
הגוף שלנו הוא צינור, שדרכו אנחנו מתמירים אנרגיה, והצינור הזה הוא גם כלי נגינה, חליל, שכשאנחנו מנגנים בו אז אנחנו מגשימים את עצמנו ומבטאים את המוזיקה שיש בנו, משפיעים על הסביבה ולומדים לדייק את מי שאנחנו.
והנגינה היא השילוב של האויר שעובר, והצליל שאנחנו מבטאים בגרון. השילוב בינהם יוצר את המוזיקה.
האדם הוא כלי שמכיל בתוכו אמונות וחוויות שמנתבות אותו בדרכו בחיים. כדי שהכלי יתרחב, על האדם לפגוש את הגבולות של הכלי שלו, כי שם הוא יכול להתרחב. ואיפה זה? במקומות של הקצה. איפה שיש חיכוך, מפגש עם משהו לא מוכר, איפה שאין ידיעה ושליטה, מה שנחווה לנו כחושך.
כשאנחנו מתנגדים לחושך, אנחנו סובלים, כי החיים מבקשים מאיתנו להתרחב אל הלא נודע, אך אנחנו מנסים להיות בשליטה, איפה שמוכר (גם כשלא נוח) ואז מתנגדים להתרחבות.
כשאדם סגור פוגש אדם פתוח, הוא יכול להגיב בכמה דרכים – להתרחק, או לנסות לסגור את האדם השני על ידי הטפה וניסיון לחנך אותו, או לנסות לפתוח את מה שסגור בתוכו.
השכל שלנו רוצה להשאר בשליטה, אז הוא ינסה לגרום לנו לשנות את האחר ולסגור אותו כדי שלא נרגיש מאויימים, אך התודעה והרוח שלנו רוצים להתרחב, והם יבקשו לפתוח את עצמנו.
לפתוח את עצמנו דורש אומץ. לסגור את האחר דורש מאמץ.
כדי לפתוח את עצמנו, עלינו לקחת אחריות, ולהבין שתמיד – כשיש לנו כיווץ, זה אומר שפגשנו את הגבול שלנו שאולי רוצה להתרחב. לפעמים רק לפגוש את הגבול זה מספיק ונכון לנו. כי כך אנחנו מזהים מגדירים מי אנחנו. ואם אנחנו רוצים להרחב, אז עלינו להקדיש לזה זמן. זה אומר קודם כל – לנשום לתוך התחושה ולהבין שהיא לא באמת קשורה למה שקורה בחוץ, זה הכיווץ שלי מול האמונות שלימדו אותי.
לפגוש כיווץ זה לפגוש את הפחד והרגשות הלא מוכלים. זה לפגוש אנרגיה של איבוד שליטה, כאב עמוק, רגשות כמו צער, עצב, כעס וזעם שאנחנו מרגישים שיכולים לכלות אותנו אם נצלול לתוכם. אך עצם זה שהם קיימים בנו אומר שהם מנהלים אותנו באופן לא מודע, מה שגורם לנו לא באמת להיות בחוויה אלה להיות בהישרדות.
ואנחנו רוצים לשנות את תודעת ההישרדות להתמסרות.
הרבה פעמים ההגיון (שמכיל בתוכו את המילה ‘הגנה’) שלנו יקח אותנו החוצה. הוא לא רוצה לפגוש את הכאב, והוא יספר לנו סיפורים מאוד משכנעים למה זה מיותר להכנס פנימה. זה יכול להיות תחושה של דחיפות, שאין לי זמן לזה, שאני חייב קודם להספיק משהו אחר, שזה מטופש, שזה חולשה, שאין לי כוח, שזה אשמת מישהו אחר. אך בסופו של דבר, קל לזהות מה מגיע מההגיון – כל דבר שהוא לא כאן ועכשיו. אם זה דברים על העתיד, על העבר, על האחר, על חומר חיצוני, סיפורים עם דרמה וטרגדיה…
ומאוד חשוב שנהיה בחמלה כלפי זה, לא לשפוט את עצמנו שאנחנו לא בסדר, שאנחנו שיפוטיים, שטעינו… חשוב לזכור שכל מה שאנחנו, וכל מה שגרם לנו להיות בתוך ההגיון וההשרדות זה המסע האנושי החוויתי שלנו. וכרגע אנחנו בחלק במסע שיש בו כיווץ ושיפוטיות, וגם זה ישתנה.
לסיכום
כולנו מושלמים איך שאנחנו.
נמצאים במסע חיים שמהותו היא חוויה רגשית של מה שקורה כאן ועכשיו.
מסע שנקבע לנו מראש, כמו חץ שיצא מקשת, שיש לו כבר מסלול ומטרה קבועה מראש, ואנחנו במסע התעופה בציר הזמן. מסע שיש בו עליות וירידות, כיווצים והתרחבויות. וככל שנדע להתמסר אליו ללא התנגדויות ושחרור שליטה, כך החוויה תהיה יותר מרגשת ומשוחררת.
והכלים שלי עוזרים בדרך הזאת, הם תקשורת אותנטית שבה אני מדבר את החוויה שלי כאן ועכשיו ולומד ממנה על התבניות שמנהלות אותי. ונשימה שמאפשרת לי להכיל, להתמסר ולהרגיש עמוק יותר.
תודה על הקריאה
אם הרגשתם שהטקסט עזר לכם, אשמח לתנועה של אנרגיה חזרה, ולתרומה כספית לטלפון 052-8242773
השארת תגובה