לפעמים אני מרגיש לפעמים שאני אפס, אני אפס כי אני לא מצליח.
מצליח מה?
מצליח לעשות דברים שהם יותר טובים ממני.
איך זה אפשרי בכלל?
לא יודע…. אבל כשאני לא מצליח אני אפס.
מה זה כלל להיות אפס?
להיות אפס כרגע עבורי זה: להיות ביישן.
למה דווקא זה?
כי "ביישן" היא אחת המילים שהכי מכווצות אותי, כי כילד כל הזמן אמרו לי שזה לא בסדר להיות ביישן: "אוי, תפסיק להיות ביישן", "די עם הביישנות עכשיו!", "ממה אתה מתבייש?".
והתחושה הזאת שזה לא בסדר להתבייש ממש חרוטה לי בלב. שביישנות זה משהו ילדותי מאוד שחייב לעבור כשגדלים, אי אפשר להיות מבוגר ביישן. ביישנות זו רק תכונה לתינוקות.
ומה קורה כשמבוגר ביישן?
כשאני פוגש מבוגר ביישן, אז עבורי הוא לא ביישן, הוא חסר ביטחון. וחוסר ביטחון זו "חולשה" ואם מטפלים בזה אז אפשר להתרפא מחוסר ביטחון… אלה האמונות שהיו לי.
אבל לא! ביישנות זו תכונה! כמו שקדנות, מנהיגות, אסטטיות וכדומה. ואני ביישן! יחד עם כל הדברים שיש בי. הביישנות היא רכות, עדינות ואינטימיות.
אבל היא גם לא פחד מהאחר?
אולי… אבל אולי היא גם מודעות חזקה למרחב האישי שלי ורצון שאדם זר יכנס אליו לאט ובעדינות?
אולי היא אינטואיציה חזקה כלפי הסובבים אותי ורצון לחוות אותם בקצב שלי?
אולי היא גם יצר הישרדות שרוצה לבדוק את האחרים שלא יפגעו בי?
וזה לא פחד?
כן, זה פחד שירביצו לי, שיגעו בי איפה שאני רוצה, שישפילו אותי וייקחו ממני את השליטה שלי מעצמי. כי זה קרה. וכשזה קרה לא היה לי מאיפה לחפש נחמה. לא היה אף אדם שהרגשתי שמסוגל להגן עלי באמת ולהכיל אותי. לא הרגשתי שיש מישהו שאני באמת יכול להישען עליו ולהרגיש מוגן.
וזה עצוב.
ועכשיו אני מבין את זה. וגם מבין שאני כבר לא ילד, ואני כבר לא זקוק היום למישהו שיגן עלי פיזית. אני מספיק גדול וחזק ואני גם יודע שהעולם לא כזה מסוכן.
אבל העולם באמת לא מסוכן?
האמת, קשה לי להודות בזה, שלמרות כל הרוחניות והמודעות שיש בי, אני מאמין שהעולם כן מסוכן, יש בו סכנה אמיתית לחיים שלי ושל הסובבים אותי. ותכלס אני גם חושב על זה לפעמים, אני עסוק בזה שכמה מסוכן לחיות כאן. אני מפחד מנפילות וחתכים, ממשאית שבאה ממול בכביש ומפחד שיפגעו בי…
ואני לא באמת מוכן להודות בזה. אני חיי כבר שנים דמות שמאוד מאמינה וחיה את הרגע, שיודעת שלכל דבר יש סיבה ושאין באמת בחירה. אבל בנוסף לזה יש את האמונה שהעולם מסוכן. ואני כועס את עצמי שאני מאמין בזה, לא פשוט לי להודות בזה. כי זה נתפס לי כחולשה עצומה – להיות חרד. פחדן. פגיע. כמו עכבר שרץ מפוחד שכל רגע עלול ליפול עליו משהו כבד.
אז אני מתבייש בזה שאני כזה. אפילו מעצמי. בעיקר מעצמי.
אז איך אמורים להתמודד עם הצורך הזה להרגיש בטוח ולא להתבייש בזה?
האם אני בכלל יכול לספק את הצורך הזה איכשהו?
יש לי צורך להרגיש בטוח. אני ראוי להרגיש בטוח.
אבל לא משנה מה, אני תמיד ארגיש שמשהו עלול לפגוע בי.. לא? כי זה באמת קיים. האופציה.
ואז זה חוזר לאמונה – הכל קורה בדיוק כמו שהוא אמור להיות. וזה עוזר אבל זה עדיין לא מבטיח כלום.
ואז אני שואל – אז ממה אני מפחד מעבר לזה?
אני מרגיש שזה מהמוות עצמו. ואז אני חושב שרוב החיים שלי חייתי בתפיסה שאני לא מפחד מהמוות. לא במודעות. אף פעם לא הודאתי עם עצמי שאני מפחד למות, שבסופו של דבר אני רק שק בשר ועצמות. שאזדקן ואתפרק.
וואו… המוות כזה מפחיד?
לא יודע, כי אף פעם לא אפשרתי לעצמי לבדוק את זה באמת לעומק… כי אין תשובה, לעולם לא אדע באמת! אך מה זו האמת? זה לא משהו שפשוט נאחזים בו? אף פעם אי אפשר לדעת מה האמת כי תמיד באה אמת חדשה בסופו של דבר. אז היא היאחזות רגעית בתפיסה.
אז ממה אני מפחד?
מזה שאני לא אדע אף פעם הכל, שתמיד אהיה באי וודאות, וגם מזה שלהיאחז במשהו הוא גם סוג של חולשה אנושית…
אז אולי בזה אני מתבייש? שאני לא יודע הכל? שאני אדם פגיע ורגיל? שרק רוצה להרגיש מוגן?
כנראה… מתבייש להיות פגיע כי אני לא ראוי להרגיש בטוח…
אז הבנתי כמה דברים על עצמי:
אני גם ביישן וזה בסדר. ואפשר להיות גם ביישן וגם חברותי.
אני ראוי להרגיש מוגן ובטוח.
אני מפחד למות ומפחד שאין וודאות באמת אף פעם.
ועכשיו, כשאני מודע לאמונות האלה, אני יכול להתבונן בהם, לראות איפה אני פוגש אותם ביום יום ולהביא אליהם הכלה, שחרור ושינוי.
השארת תגובה