מה אנחנו רוצים?
איך אנחנו מגיעים לזה?
ומה מונע מאיתנו להיות שם עכשיו?
התשובה שרוב האנשים עונים היא: שלווה, אושר ואהבה .
כל האחרים שעונים שהם רוצים כסף, זוגיות, קריירה ודברים דומים, אז תחשבו טוב ושימו לב שמאחורי הדברים האלה נמצאים התחושות שכתובות שבשורה הראשונה.
מהם התחושות האלה?
שלווה – היא תחושה של שקט פנימי, רוגע, חוסר לחץ, ותחושה של הגשמה עצמית.
אושר – המילה אושר באה מהמילה אישור- שמאשרים אותי. רובינו מחפשים שאחרים יאשרו אותנו, שבעצם אנחנו מחפשים אישור פנימי לעצמנו.
ואהבה – אהבה במהותה זו אהבה ללא תנאי, לתת ולקבל אהבה רק על עצם קיומינו, ללא תנאים וללא שיפוטיות או ביקורת.
מה מונע מאיתנו להיות בתחושות האלה עכשיו?
האמונות שלנו.
לכולנו יש מערכת מאוד מסועפת של אמונות וכללים שרכשנו ולמדנו במשך החיים, אמונות שלקחנו כי חשבנו שהם יעזרו לנו לשרוד ולפעמים באמת חייבים בשביל לשרוד.
כיצד אנחנו מפתחים אמונה שמגבילה אותנו?
אנו נולדים כיצורים חסרי אונים לחלוטין אשר תלויים לגמרי באחרים, בעיקר במי שמגדל אותנו. המנגנון הראשי שקיים במוח, בגזע המוח, הוא שאם לא ידאגו לנו במגע, אוכל ומחסה, אנחנו נמות. פשוט נמות.
עם הזמן אנחנו גדלים, אך המנגנון הזה נשאר בנו כל עוד אנחנו תלויים באחרים להישרדות שלנו.
כילדים אנו מצפים ומאמינים שיאהבו ויקבלו אותנו ללא תנאי, אך זו לא תמיד המציאות.
מציבים לנו תנאים לאהבה, ולנו אין ברירה אלה לקבל אותם, כי הצורך הראשוני שלנו הוא לשרוד, ובשביל לשרוד אנחנו חייבים לרצות את מי שמגדל אותנו ולהתאים את עצמנו אליהם ללא פשרות.
ולכן כדי לשרוד, המוח יוצר קודים של תנאים לאהבה. תנאים להישרדות.
לדוגמא – ילד יושב ליד השולחן בארוחה משפחתית וכועס על משהו. להוריו יש תפיסה שאומרת שאסור לכעוס ליד שולחן האוכל ושכעס זה דבר רע. אז כשהילד כועס צועקים עליו “לך לחדר, אסור לכעוס!”. המוח שלו מרגיש פחד קיומי על ההישרדות, כי אם יש כעס אין אוכל ואם אין אוכל אז אין חיים. פחד זה גורם למוח ליצור אמונה – “לכעוס זה מסוכן ולכן אסור”. וזהו, האמונה הזאת נשארת אצל אותו אדם למשך כל החיים אלה אם אותו אדם יעשה שינוי.
כשמתבגרים המוח עוטף את האמונה בהרבה סימני הזהרה שלא נתקרב למקום הזה בשום פנים ואופן, כי אם נעשה את זה אז נמות (כך לפחות המוח מפרש וזוכר זאת). לכן המוח בונה מערכת שלמה של תירוצים הגיוניים למה זה לא בסדר לכעוס, למה זה אשמתנו ולמה להמשיך להתנהג ככה מסיבות שיהיו הגיוניות לנו.
כבוגר, אותו אדם שיש לו אמונה שאסור לכעוס ימצא כל הזמן תירוצים הגיוניים למה לא לכעוס גם במצבים הכי מעצבנים, כיוון שמבחינתו כעס שווה סכנת חיים.
שימו לב למילים: הגיון = הגנה. אותם אותיות. כי ההגיון הוא מערכת ההגנה שלנו.
במשך החיים שלנו, יצרנו לעצמנו הרבה אמונות שאומרות לנו איך לרצות את הסביבה מתוך פחג שכך נקבל אהבה. ויצרנו אמונות איך להימנע ממצבים של חוסר אונים שזה חוסר אהבה. אך הכל אשליה. המוח שלנו לא רואה את המציאות שלנו, הוא רואה את המציאות שהוא הקפיא במקומות שבהם הרגשנו חוסר אונים שנתפס כאיום על חיינו.
מה אפשר להבין מזה?
שבתור ילדים חסרי אונים, מוחנו יצר אמונות ברגעים שהוא חש מאוים על השרדותו. ועל אותם אמונות יש מנגנוני הגנה שמונעים מהמודע שלנו להתקרב אליהם.
האמונות נכונות לנו כאשר אנחנו ילדים חסרי אונים, כאשר אנחנו תלויים באחרים להישרדות שלנו ולא מסוגלים להכיל את הרגשות שיש בנו באותו רגע.
אך בגיל מסוים אנחנו כבר לא זקוקים לאחרים להישרדות ואנחנו כבר מסוגלים להכיל את הרגשות שלנו. אך אותם אמונות נשארות עדיין במוחנו בתת מודע וגורמות לנו לחיות מתוך פחד ולא מתוך שלווה, אושר ואהבה.
אותם אמונות הם תנאים לאהבה, תנאים שקיבלנו בלית ברירה בילדותינו. עכשיו, כשאנחנו כבר לא תלויים באחרים, אנחנו יכולים לשחרר אותם ולהפסיק לעבוד על פיהם.
וכאן נכנסת לקיחת אחריות על החיים שלנו.
כל האמונות השליליות והמכווצות קיימות בתת המודע שלנו, הם הקודים שמפעילים את החיים שלנו, לרוב, ללא בחירה אמיתית שלנו.
כשאנחנו פועלים מתוך האמונות מתת המודע אנחנו מתרחקים מהשלווה, מהאושר ומהאהבה.
כל פעם שאנחנו מרגישים כיווץ פנימי, תחושה של חוסר אונים או חרדה, אנחנו חווים חוויה שמאיימת על האמונות שלנו וגורמות לנו להרגיש חוסר אונים.
האחריות שלנו היא לשים לב מתי זה קורה ולזהות את האמונה שקיימת בנו. אפשר גם לקרוא לאמונה מסכה. מסכה שאמורה להגן עלינו מפני מוות, אך גורמת לנו להיות לא אמיתיים. כשאנחנו לא אמיתיים ולא מכירים את עצמינו אז אנחנו לא אוהבים את עצמינו, ולכן גם לא אוהבים אותנו. רק כשנוריד את המסכות נגלה את השלווה האמיתית ונגלה את עצמנו ובכך נאשר ונאהב את עצמנו באמת.
האם אנו לוקחים אחריות על החיים?
לקחת אחריות זה תהליך שלוקח זמן, אך זה התהליך הראשון והחשוב ביותר כדי ליצור שינוי אמיתי בחיים.
הנטייה שלנו כבני אדם היא לא לקחת אחריות ולברוח לאזורים הנוחים שלנו בחיים, אזורים שבהם אנחנו בשליטה אך חיים מציאות מצומצמת. לרוב, אנשים מעדיפים להיות בכאב שהם רגילים אליו מאשר לקחת אחריות ולפרוץ דרך חדשה, כי בדרך החדשה יש הרבה יותר אי וודאות מאשר בתחושת הביטחון המזוייף שיש בשגרה הנוחה אך הכואבת. אנחנו נוטים להאשים אחרים ואת הסביבה בסבל שיש לנו בחיים, אך לרוב, כל דבר שגורם לנו סבל ומרחיק אותנו מהאהבה נוצר עקב אמונה שלילית שיש בעצמנו.
האם אני אחראי שאין לי כסף?
כן, כיוון שכנראה יש בך אמונה שצריך לעבוד קשה בשביל כסף, שלא מגיע לך כסף או אמונה דומה אחרת.
האם אני אחראי לכך שהבן זוג שלי בגד בי?
אתה לא אחראי על המעשים שלו אך אתה כן אחראי על כך שבחרת בן זוג על פי אמונות שיש לך כלפי יחסים, ובחרת בתת המודע אדם בוגדני כי אתה מאמין בתת המודע שכך אמורה להיות זוגיות.
האם אני אחראי לתאונה שהיתה לי?
לא, אתה לא אחראי לתאונה, אבל אתה כן אחראי על התגובה שלך לתאונה: האם תכנס לאשמה וקורבנות? או שתנסה למצוא את השיעור וההזדמנות לצמיחה שיש בה?
בחיים שלנו יש עליות וירידות, חלקים נעימים יותר ופחות, אך רק אנחנו יכולים להיות אחראים לתגובה שלנו. לכן לקיחת אחריות היא הצעד הראשון לשינוי ולשחרור.
רק כשאני לוקח אחריות על ההתנהגות שלי, הרגשות שלי והסבל שלי אני יכול לבדוק, לחקור ולשנות אותו ולמצוא את האמונה השלילית שיש בי ולשחרר אותה.
כיצד לוקחים אחריות על החיים?
הצעד הראשון הוא להצהיר לעצמי שאני לוקח אחריות.
הצהרה היא להגיד את המשפט “אני לוקח/ת אחריות מלאה על חיי“, בקול גדול ומהלב. ואם זה לא קל, אז להגיד “אני מוכן להתחיל לקחת אחריות מלאה על חיי”. גם אם יש פחד בהצהרה הזאת.
ההצהרה היא תהליך חשוב שאנחנו עושים עם עצמנו כי כשאנחנו מצהירים, אנחנו מפסיקים להיות חסרי אונים ומוכנים לקחת אחריות על עצמינו ועל הבחירות שלנו.
השלב הבא הוא לקחת מחברת ולכתוב כל יום דף שלם, לא משנה מתי, את המשפט הזה ” אני לוקח/ת אחריות מלאה על חיי”. אם יש התנגדות מסוימת תכתבו אותה בדף ממול. תכתבו כל מה שעולה לכם בראש בזמן שאתם כותבים את המשפט הזה כי אתם בעצם כותבים את האמונות שעולות בתת מודע שבאות מהפחד מלקחת אחריות.
השלב השלישי הוא לשים לב מתי אנו לוקחים אחריות ומתי לא ואיך זה מרגיש. להיות במודעות לבחירות שאנחנו עושים בחיים.
מותר לנו לא לקחת אחריות, ובהתחלה רוב הזמן לא ניקח אחריות, אבל חשוב להיות מודעים לכך. ברגע שאנחנו מודעים למעשים שלנו ולהתנהגות שלנו נוכל להגיע למצב של קבלה והתבוננות שיביאו למצב של שינוי.
אחריות היא דבר משמעותי ביותר בתהליך של מודעות עצמית. בשבילי היא הצעד הראשון שבלעדיו קשה מאוד להתקדם באמת במסע פנימה. רק כאשר אנחנו לוקחים אחריות על כל מה שקורה לנו אנחנו יכולים לבדוק, לחקור ולשנות את מה שתוקע אותנו.
כאשר אני לוקח אחריות על הקשיים והמחסומים שקיימים בי אני יכול לשנות אותם, כי אני לא יכול לשנות אף אחד חוץ מאת עצמי.
3 תגובות
השארת תגובה
בדיוק את חיפשתי במשך שנים ולא הצלחתי להגדיר את זה המילים,
המון עבודה כדי לצאת מהבוץ רק כדי להרים מעט ראש ולהצליח לחפש את הדבר הנכון והנה…תודה רבה, אשנן ואלמד מנסיונך ואשריך שבני אדם וסיבלם/סיכלותם חשובים לנגדך!
מדוע בתי בת ה- 35 לא לוקחת אחריות על מה שקורה וקרה לה בחיים? מדוע היא מאשימה אותי בכל מה שקורה לה? היא לומדת כבר 9 שנים לתואר ראשון שאמור להסתיים אחרי 4 שנים. היא רווקה, היא בחובות בגלל התואר הזה. היתה ל עבודה טובה שאביה סידר לה, אך היא לא הסתדרה ולא קיבלה את התנאים שהעמידו בפניה. היא גם עזבה עבודה שהיא עבדה בה ועזבה להמשיך את התואר ועברה עקב כך למקום אחר. כיוון שנכשלה במקום מגוריה. מתי המצב הזה ישתנה? היא כל הזמן מתעקשת להמשיך את התואר הזה ולא רוצה לעזוב את הלימודים. היא לא יוצרת קשרים טובים אפילו לא עם המשפחה. לא אחותה ולא איתי ולא עם דודיה. היא מאוד בודדה ונראה לי שהיא בכלל חולה וצריכה טיפולים. איך לצאת ממעגל המצבים הזה ומביאים אותה להבין שהיא צריכה לטפל בעצמה?
הי,
יש שני דברים שאת יכולה לעשות כדי לתמוך בה:
הדבר הראשון הוא להבין שיש סיבה שהיא ככה, היא כנראה לא לוקחת אחריות, על פי ההסתכלות שלך, בגלל שזה משרת אותה בדרך מסויימת. עצם זה שהתאמצת לקרוא את המאמר ולכתוב תגובה מראה שאת משקיעה בה הרבה אנרגיה ודאגה. אולי היא מאמינה שדאגה זו אהבה, וכל עוד שאת דואגת לה אז את גם אוהבת אותה. ולכן, היא ממשיכה ליצור מצבים בחיים שבהם את דואגת וכך היא מרגישה שאוהבים אותה.
הדבר השני שאת יכולה לעשות הוא להבין שזה מי שהיא. הדרך שלה בחיים שונה משלך וממי שאת מכירה. היא יחודית ומושלמת כמו שהיא. תזכרי שהיא הבריאה שלך, את יצרת אותה, לכן היא מושלמת. אז למה לחשוב שהדרך שלה לא מושלמת? כי החברה אמרה לך שבחיים צריך לסיים תואר תוך 4 שנים ולהתחתן ולהתנהג כמו כולם… אבל לכל אחד יש את הדרך שלו לחיות את החיים. וכאמא שלה, הדבר הכי אוהב ומדהים שאת יכולה לתת לה הוא פשוט לתמוך בה כמו שהיא. תקבלי את מי שהיא, תקבלי את הדרך שלה, תראי לה שאת אוהבת אותה כמו שהיא, ואז היא תרגיש שיש לה ביטחון לצמוח ולהתקדם בחיים. כי כשאין תמיכה מהמשפחה אז חוסר הביטחון גדל.
בהצלחה, אריאל גלילי.