כולנו גודלנו על ידי מישהו אשר גדל על ידי מישהו… וכל אחד מהדורות האלה חיי במציאות שונה ממי שגידל אותו וממי שהוא מגדל. השינויים בתקופה שלנו מאוד משמעותיים: פסיכולוגית, טכנולוגית, תודעתית ועוד. ויש הבדל מהותי בין הדור של ההורים ושלנו.
נתחיל בדבר המהותי ביותר – תודעת ההישרדות.
מי שגדל באמצע המאה ה-20, גדל בעולם של הישרדות. מציאות של אחרי מלחמת עולם, שהרבה אנשים היו מעורבים בה. תודעה שבה הישרדות היא דבר אמיתי, באמת היה אפשר למות מרעב, מקור או חום וממחלות פשוטות. אך מעבר לזה, המאבק להקים מדינה ולשרוד היה אמיתי. העם בארץ היה מגויס להקים מדינה, לבנות משהו מאפס, להיות חזק, להתמודד ולהתגבר על הקשיים. אנשים באמת האמינו שההישרדות שלהם תלויה בעבודה קבועה, בפנסיה, בביטוח בריאות ובתנאים סוציאליים.
עבורם, הגשמה עצמית, זה היה למצוא את המקום הקבוע ולדעת שיש משכורת בסוף החודש.
מעבר לזה, החיים היו יותר פשוטים.
היו מעט סרטים, טלוויזיה בקושי, הבילויים היו פשוטים והחומריות היתה פשוטה – קונים מוצר כמו רהיט או מוצר חשמלי שמישהו מייצר במפעל המקומי והמוצר הזה מחזיק לעשרות שנים. היתה תחושת אחדות סביב הצורך לשרוד ולהביא את המשכורת. כולם הסכימו עם זה. החיים פשוטים. וזה עבד. אנשים באמת הגשימו את עצמם, הם קיבלו סיפוק מהעבודה שלהם, מצאו זוגיות ונשארו איתה גם שזה לא היתה אהבה אידיאלית, רכשו את הדירה והריהוט הסבירים שסיפקו להם ביטחון, ובסוף גם פנסיה סבירה שאפשר לחיות עליה. והכל בלי יותר מידי מחשבות, כי לא היו יותר מידי פיתויים מסביב. היה ברור לכולם שבאמת צריך לשרוד, בעיקר אחרי מלחמה כל כך נוראית. וזה פשוט עבד להם, ולכן גם קשה להבין שיש דרך נוספת לחיות, כי הדרך שלהם, שמבוססת על הישרדות עבדה עבורם, אז למה לשנות את מה שעובד?
והיום?
היום אנחנו בעידן שונה לגמרי. דור שגדל במציאות שאין באמת עננת מוות שמרחפת מעל, דור שמרגיש שלא משנה מה – תמיד יהיה אוכל, מקום סביר לישון בו, תרופות זמינות ואנשים להיות איתם. אך מעבר לזה, הכל מיידי, ואנחנו מוצפים בסיפורים. פשוט מוצפים. מגיל אפס אנחנו נחשפים לסרטים, סדרות, פוסטים ומאמרים שאנשים יוצרים בכמויות. הדור הקודם, כמה סיפורים הוא נחשף אליהם? וגם אלה שהוא נחשף, היו מאוד צנועים, כאלה שמחזקים את הפחד של עדר לשרוד, אגדות מפחידות ושירי ערש עם מסרים של פחד. כי המציאות היתה לא נודעת, תרבויות ודתות שונות, מדינות מרוחקות שלא גילו אותם והרבה אי ידיעה.
והיום הכל פתוח. הכל ידוע. אין צנזורה. אנחנו מוצפים בידע על הכל ובסיפורים שכל אחד יכול לכתוב, והסיפורים האלה פתחו לנו את הציפיות שלנו מהחיים, פתאום אנחנו מבינים שאין באמת ממה מלפחד, שאין יותר מסתורין בעולם המוכר. הכל בשליטה.
אז מה נשאר? אז למה ללכת לעבוד ולהרוויח כסף? בשביל לשרוד? בשביל לקנות עוד מוצר שייזרק תוך שנה? אנחנו מוצפים בפרסומות שגורמות לנו להרגיש שאין לנו מספיק, לא כי אין לנו מספיק, אלה כי אחרת לא נדע מה לעשות עם עצמנו… מה נעשה אם לא נקנה? מה נעשה אם לא ננסה לחקות את הסיפורים שאנחנו רואים מסביב?
הפכנו מאנשי הדור הקודם שמכירים ויודעים רק את מה שמסביבם (מה שיוצר דחף ההישרדות הרבה יותר גבוה) לאנשים שמכירים את כל העולם, עם אפשרות לתקשר עם כל אדם בעולם, יכולים להגיע בקלות לכל מקום בעולם ויכולים, תיאורטית, לעשות כל מה שרוצים. ואין יותר פחד לשרוד…. אז מה הטעם בחיים?
ואז אנשים מתחילים לשאול את עצמם שאלות קיומיות, ומחפשים תשובות רוחניות, מעבר לחומר.
אך מעבר לזה, הצורך שלנו להרגיש כל יכולים, הרצון לחיות חיים ללא גבולות, הוא גם מכלה אותנו מבפנים, כי אין לנו את היכולת הזאת באמת. אנחנו מוגבלים. מוגבלים מבחינה פיזית, שכלית, תודעתית כי לכל אחד יש חזקות וחולשות, וזה לא פשוט לאנשים להכיל את זה… ומה שיקרה הוא שתוך כמה שנים כולנו נחיה במציאות וירטואלית, למה? כי זה המקום היחיד שבו באמת נוכל להרגיש ללא גבולות. וזו הכמיהה הפנימית של הדור הזה.
השינוי של מושג ההצלחה בין הדורות:
הדבר שהכי השתנה בין הדורות הוא המשמעות של הצלחה. חונכנו שהצלחה היא יצירת כלים וסגנון חיים שיעזור לנו לשרוד יותר טוב על ידי בטחון תעסוקתי וכסף בבנק. אך לדור הנוכחי זה פחות מדבר. הצלחה לדור החדש היא יותר נפשית, חברתית ופנימית. הצלחה יכולה להיות: התפתחות עצמית, התגברות על פחד, שחרור דפוסי מחשבה, מציאת זוגיות טובה, הגשמה עצמית, יצירה אוטנטית, להיות עם חברים, להירגע… אך בגלל שהדור הקודם כל כך מאמין שהצלחה היא ביטחון וכסף אז נוצרת אשמה על כך שהצלחה היא לא כך היום לדור החדש. וכאן פער הדורות מכה חזק. כי הדור החדש מרגיש בלבול מול המושג הזה. כי מצד אחד הוא חונך שהצלחה היא ביטחון וכסף, אך מצד שני כשהוא משיג את זה, הוא לא מרגיש הצלחה אמיתית… ואם הוא מחפש את ההצלחה הנפשית, הסביבה והדור הישן פחות מקבלים ומזדהים עם זה. מה שיוצר אשמה ובלבול אצל הדור החדש.
והפער הזה יוצר המון תסכול, מי מאתנו לא חווה שיחות מתסכלות עם ההורים על כסף ופרנסה? אפילו כשאנחנו מפרנסים טוב, עדיין תודעת ההישרדות של ההורים דוחפת אותם להיות בדאגה ובחרדה על העתיד שלנו. ואם אנחנו מבולבלים לגבי כיוון הפרנסה שלנו אז המצב יכול להיות עוד יותר מתסכל, כי עבורם, בתודעה של הישרדות, אין דבר כזה שלא עובדים, זה אמור להיות הדבר הכי חשוב עבורנו… גם כשזה לא.
הדור הישן חווה מחדש דרכנו את פחד ההישרדות שלו ומנסה להחזיר לעצמו שליטה על ידי זה שהוא יפחיד אותנו, אך בעצם הוא רק מפחד לראות שבעצם אולי אין באמת פחד הישרדות. ואם אין פחד הישרדות אז מה עושים עם החיים עכשיו?
והשאלות האלה מפחידות, בעיקר אחרי שתודעת ההישרדות הוכיחה את עצמה עבורם. לכן הם לא יודעים באמת דרך אחרת לראות את החיים. וכשהדור שלנו מחפש הצלחה במימוש עצמי, יצירה ומודעות עצמית, הם לא מבינים את זה. עבורם זה חוסר התמודדות עם האויב הגדול – הישרדות. אויב שאנחנו לא מכירים. והדיאלוג הזה בין הדורות לא פשוט, כי הם מנוסים יותר מאתנו, ואותם גידלו באמונה שמי שלא רוצה לשרוד הוא חלש. כן, חלש… מה שעושה אותנו בעיניהם – חלשים. ואז איך אנחנו אמורים להרגיש עם זה? אז הרבה אנשים מהדור הצעיר חווים חוסר ביטחון בעקבות זה, כי מצד אחד הם רוצים מימוש והגשמה עצמית, מאמינים שהמציאות מאפשרת ותומכת, ומצד שני חווים שיפוטיות עמוקה מהדור הקודם. שיפוטיות שבאמת נכונה עבור אותו דור.
אז מה עושים?
קודם כל מבינים שזה המצב. יש פער דורות, יש פער אמונות, וזה בסדר שיש אנשים שמאמינים בדברים שונים. ואנחנו ראויים להרגיש ביטחון, שפע והכלה מהסביבה.
ולוקחים נשימה ומקבלים את עצמנו כמו שאנחנו, ומבינים שחלק מהמסע שלנו הוא לשחרר את התלות שהדור הקודם יקבל אותנו כמו שאנחנו, כי חלק מהם באמת לא מסוגלים. וזה לא אומר שהם לא אוהבים אותנו. העיקר שאנחנו נאהב את עצמנו.
ואז בודקים עם עצמנו – מה זאת הצלחה עבורנו כרגע. זוגיות? הגשמה? כסף? קריירה? ביטחון כלכלי? פשוט פותחים מחברת או קובץ וורד ושואלים – מה זאת הצלחה עבורי עכשיו? מה יגרום לי להרגיש מוצלח? מה עלי לצלוח (לעבור) כדי להרגיש נעים ובטוח?
ואחרי שמבררים מה זאת הצלחה עבורנו, שואלים את זה גם לגבי ההורים.
ואז אפשר גם לשבת איתם לשיחה אם זה אפשרי, ולשתף אותם בשאלה הזאת, לשמוע מה זה עבורם הצלחה ולדבר איתם על זה.
השארת תגובה