האם את/ה אגואיסטי/ת?
האם התשובה היא כן או לא, או שיש אמצע?
יצא לי לפגוש הרבה אנשים שמתוסכלים באופן תמידי מזה שאנשים מתנהגים בצורה אגואיסטיים סביבם, וחיים בתוך אמונה שאדם הוא יכול היות רק או אגואיסט או מתחשב. ומי שהוא אגואיסט הוא לא ראוי ליחס שלהם, ואם הוא הוכיח את עצמו כמתחשב אז הוא ראוי להתחשבות יתרה מהם.
ובמקביל, הם מאוד חוששים להיתפס על ידי אחרים כאגואיסטים, ומשקיעים הרבה אנרגיה ומחשבה איך להתחשב בסובבים אותם ולהיות נחמדים כדי שחס וחלילה לא יתייגו אותם כאגואיסטים. מכירים את זה?
כולנו אגואיסטים. אנחנו נולדים ככה. נולדים אגואיסטים ב-100 אחוז. אנחנו נולדים כתינוקות קטנים חסרי יכולת לדאוג לעצמנו כאשר העולם קיים כדי לשרת אותנו בכל פרט אפשרי – כולל לנגב את התחת.
ואז אנחנו גדלים, ומתחילים לפגוש במציאות עוד אנשים. בהתחלה אנחנו פוגשים את ההורים שלנו, והם מתחילים להראות לנו שיש מקומות שכבר נמאס להם לשרת אותנו, הם מפסיקים, ואנחנו לומדים שאנחנו יכולים לעשות דברים לבד.
ואז אנחנו נפגשים עם עוד אנשים, ילדים חדשים. פעם אחת, ישבתי בגן וצעקתי בקול גדול כמו אריה, והילד פתאום צעק לי – די כבר! זה כואב לי באוזן! אותו ילד, בעצם הציב לי בקשה לכבד את הגבול שלו שלא נעים לו מהעוצמה של הצליל שלי.
וואלה? זה כואב לך באוזן? לא ידעתי… מוזר. אבל ממש בא לי לצעוק, למה זה מפריע לך?
ואז למדתי משהו. למדתי שלפעמים הדברים שאני עושה בעולם מפריעים לאחר, והוא יכול להגיב לזה בהצבת גבול.
עכשיו אני יכול לבחור – האם לכבד את הגבול הזה או לא?
אם כן, אז למדתי שיש מצב שרעש חזק מפריע לאנשים, ואני יכול לקחת את זה בחשבון ולשים לב בפעם הבאה.
אם אני לא מכבד את הגבול, אז אני יכול להמשיך לעשות את מה שאני רוצה, ויש מצב שבפעם הבאה הילד הזה יציב את הגבול שלו בצורה יותר תוקפנית ועלול לתת לי מכה כי זה ממש מפריע לו. וגם כאן אותה בחירה חוזרת, ללמוד שיש אנשים שהקול הרועם שלי מפריע להם ולכבד את זה. או לא. ואז להמשיך ולא להתחשב עד למצב שבו האנשים סביבי לא ירצו להיות לידי – שזה משהו שסותר את הצורך הבסיסי שלי להיות נאהב ורצוי, לכן אשתדל להימנע ממנו.
כשמציבים לי גבולות אני לומד להיות פחות אגואיסט
ככל שאנחנו גדלים ומתפתחים אנחנו נתקלים בעוד ועוד סיטואציות וחוויות שמלמדות אותנו גבולות, וכך אנחנו לומדים, מפגש אחרי מפגש, איך להיות יותר נעימים לסביבה ופחות אגואיסטיים. כך שעם השנים אנחנו הופכים לאנשים פחות אגואיסטיים. אך תמיד נהיה אגואיסטיים באחוז מסויים. כל אחד באחוזים שלו, תלוי איזה חוויות הוא עבר, איזה גבולות הציבו לו ומה הוא למד מהם.
למה אנחנו מפחדים מאגואיזם?
הפחד מהאגואיסטיות נובע מזה שאנחנו יודעים כמה אכזרי הוא יכול להיות, כי אנחנו יודעים שבנו יש אחוז מסויים של אגואיסטיות – מקום שפשוט לא אכפת לנו. אתם עוקפים בפקק? כי לא באמת אכפת לכם מהאנשים שעקפתם. אתם מלכלכים את הרחוב? כי לא אכפת לכם מספיק מהסביבה.
זה רע שלא אכפת לכם? לא!
לכולם לא אכפת ממשהו. זה הטבע שלנו. מעבר לזה, אנחנו יכולים להיות בפוקוס רק על דבר אחד בכל רגע נתון, ותמיד נפספס משהו שלא היה בפוקוס שלנו שלמישהו אחר אכפת ממנו. אך המסע שלנו בחיים הוא להגדיל את האכפתיות שלנו עוד ועוד מתוך החוויות והמפגשים שלנו בחיים. לא כי זה "הדבר הנכון", אלה כי זה מה שקורה אם נרצה או לא.
הסיבה שאנשים מפחדים מזה שלא אכפת, זה כי זה מפחיד אותנו להיות בצד השני – שלא יהיה אכפת מאיתנו. אז אנחנו מנסים כל הזמן לרצות ולהיות נחמדים כדי שלאחרים יהיה אכפת מאיתנו. כי זה לא נעים שלאחרים לא אכפת מאיתנו. ולא רק שזה לא נעים, לימדו אותנו שזה מסוכן. כי יש רוצחים אנסים וגנבים בחוץ שרק מחפשים אנשים לנצל. אנשים שלא אכפת להם מאחרים. אז אנחנו חוששים לפגוש את אותם "פושעים" שלא אכפת להם מאיתנו. ואנחנו? צדיקים! אכפת לנו מהכל.
ובנוסף, כשלא אכפת לנו ממשהו, אז אין לנו בעיה להיות אכזריים כלפיו ולהכאיב לו – או להתעלם מהכאב שלו.
אבל לא אכפת לנו לא כי אנחנו רעים, אלה כי המסע שלנו בחיים עדיין לא הוביל אותנו לחוות את האפשרות להכיל ולמצוא את החמלה והאהבה לאותו דבר. לא כי אנחנו חלשים, אלה כי פשוט במסע שלנו יש דברים שיותר חשובים לנו ושאכפת לנו מהם. תמיד תמיד נמצא את עצמנו במקום שלא אכפת לנו ממשהו, כי בתוך המציאות שלנו, יש לנו נקודת פוקוס אחת בלבד, והיא תמיד נמצאת איפשהו, וכל המקומות שהיא לא נמצאת בהם – אז זה לא שלא אכפת לנו מהם, אנחנו פשוט לא מודעים אליהם. ואם מישהו מציב לנו גבול או מסביר לנו שיש משהו שאנחנו לא מודעים אליו שפוגע במשהו או מישהו, אז אנחנו זוכרים את זה ובעתיד התזכורת הזאת תהיה אצלנו בתודעה.
דוגמה שקרתה לי – נסעתי לבקר חברים וחניתי בחניה צמוד לבית, תשומת הלב שלי היתה בלחנות קרוב לקיר כי הרחוב היה צר, העפתי מבט מסביב לראות שאני חונה במקום שמותר ולא ראיתי שלט שמוצב שם. אחרי הפגישה חזרתי לרכב ובזמן שהכנסתי את היעד לווייז, מישהו דפק לי על החלון. עמד מולי בחור חסון בעל מראה רוסי, פתחתי את החלון, והוא שאל אותי "אתה יודע לקרוא עברית"? הייתי בטוח שהוא רוצה שאקרא לו משהו שהוא לא מבין, אז אמרתי כן. אז הוא הצביע על הקיר שלידו חניתי ואמר "אז מה כתוב בשלט הזה"? ואני מתסכל, רואה לראשונה את השלט שהיה בגובה העיניים שלי וכתוב שם "חניה פרטית, נא לא לחנות". הייתי בשוק!
איך פספסתי את זה? והוא בכעס אמר לי שבגללי הוא חסם רכב אחר ושזה ממש לא בסדר, ואני פשוט הסתכלתי עליו במבט מתנצל וביקשתי סליחה, באמת לא ראיתי את השלט…. אז הוא מלמל משהו בעצבים והלך…
וזה היה קטע ממש מפתיע עבורי, איך פספסתי את השלט? איך יצאתי ככה אגואיסט בעניים שלו? אבל אני אגואיסט? לא. לא בכוונה לפחות. ומה עכשיו? עכשיו למדתי שיעור, למדתי לחפש יותר טוב שלטים קטנים יותר כשאני מחפש חניה. וזה שיעור שאזכור איתי בתת המודע. כך שבעצם מתוך החוויה הזאת למדתי להתחשב יותר באחרים ולהיות פחות אגואיסט.
ומה לגבי אנשים שלא אכפת להם מאחרים באמת?
יש אנשים שבאמת לא אכפת להם מהכאב של אחרים. הם יקחו חניה מתחת לאף של מישהו, יתנו מכות כשמישהו לא בא להם נעים והם לא יכבדו גבולות ומרחב של אחרים.
אז על אנשים כאלה אפשר להסתכל מכמה זוויות. מצד אחד, להבין שיש להם יצר חייתי גבוה והם מרגישים יצר עז לשמור על הכוח והטריטוריה שלהם. זכרי אלפא כאלה. ולהבין שאיתם עדיף לא להתעסק.
מצד שני, אפשר לעמוד על הגבול שלנו ולא לוותר להם, לא מתוך מקום של "אני אראה לך למי יש יותר גדול" אלה מתוך מקום אמיתי שבו אני עומד על הגבול שלי של מה נעים לי ומה לא. ואם מישהו לא מכבד את הגבול שלי, אני אדרוש אותו גם אם זה יגיע לאלימות, שזו הדרך של הטבע להראות גבול בצורה ברורה וכואבת. כי כאב הוא זיכרון גופני שהגוף שלנו זוכר להרבה מאוד זמן.
ויכול להיות, שאותו אדם שלא מכבד את הגבול שלי, באמת לא יודע שהוא אגואיסט. יכול להיות שהוא רגיל כל חייו לעשות את מה שהוא רוצה ואף אחד לא הציב לו גבול ולימד אותו שיש דברים שלא נעימים לאחרים כי פחדו ממנו, עד שהוא פגש מישהו שהיה מספיק בטוח בעצמו להציב לו גבול.
זה מזכיר לי עוד סיפור שקרה לי בעבר הרחוק:
הייתי עם חברים בפארק מים בסביבות גיל העשרים, וחיכינו בתור ארוך למתקן כלשהו עם עוד כמה עשרות אנשים לפנינו, ופתאום באו חבורת "ערסים" קפצו מעל הברזלים שחילקו את התור, ותכננו לעקוף גם אותנו. ואף אחד לא אומר מילה.
ואז הזדקפתי וצעקתי להם – "נראה לכם שאתם תעקפו אותנו? תחזרו לסוף התור!" והם נעמדו, הסתכלו עלי, אני הסתכלתי עליהם, והם הסתובבו וחזרו לסוף התור.
ומה בעצם קרה? הצבתי גבול. והם כיבדו אותו. אך כל האנשים שם פחדו להציב גבול, פחדו שאם הם יעמדו על מה שחשוב להם ועושה להם נעים או לא נעים אז הם עלולים להכנס למצב של אלימות, כי בתפיסה שלהם, אנשים שבאים ועוקפים הם אנשים שלא אכפת להם והם יגיעו לאלימות בגלל זה.
אבל לפעמים, ואולי לרוב, אנשים פשוט לא יודעים מה הגבול של אחרים, כי רוב האנשים מפחדים להציב גבול, או לא יודעים איך להציב גבול בצורה מכבדת ולא שיפוטית.
אז איך מציבים גבול בצורה שאחרים יכבדו אותו?
הבעיה בהצבת גבולות היא, שקודם כל – היא פעולה אגואיסטית!
וזה בדיוק הבעיה של אנשים שמפחדים להיות אגואיסטים. הם מנסים לרצות ולהיות נחמדים לכולם, והם מפחדים שכשהם יציבו גבול אז הם יצרו קונפליקט עם האחר. ומעבר לזה, הצבת גבול אומרת – זה לא נעים לי. אבל אדם שמנסה להיות נחמד לכולם יגיד לעצמו: "למה שמשהו יהיה לי לא נעים באחר? הרי אני אמור להיות נחמד לכולם". אז אני אסבול ואספוג את האי נעימות הזאת כדי שלאחר יהיה נעים. אני אוותר על עצמי כדי להימנע מאי נעימות. אבל במעשה הזה האחר מפספס את השיעור הכי חשוב של האדם השני שדרכו הוא צומח כאדם – להיות יותר מתחשב ופחות אגואיסט.
אז שכשאני מציב גבול לאחר, ואני בעצם אגואיסט שרוצה שיהיה לי נעים ויחד עם זה אני מלמד את האחר להיות פחות אגואיסט ולהתחשב בי.
ולמה עלי לדרוש מהאחר את זה ולא לוותר לעצמי? כי בעולם הזה אנחנו מתקדמים מתוך חוויה נעימה לחוויה נעימה אחרת. והחווית הלא נעימות מרחיקות אותנו.
וכשאנחנו נפגשים עם אדם אחר ויש סיטואציה של אי נעימות אצל אחד מאיתנו, זה לא סתם! הריפוי והתיקון קיימים בתוך זה, שמי שלא נעים לו יציב גבול, והשני ישמע אותו ויחליט אם לכבד אותו או לא. כי בכך אנחנו לומדים על עצמנו ועל האחר. לא כדי לרצות אחרים, אלה כדי להיות מדוייקים עם עצמנו. כי כשמשהו לא נעים לאחר אז זה מקום שבו אנחנו יכולים לצמוח וללמוד איך להיות אוהבים ולפתוח את הלב. וכנראה, מה שלא נעים לי, לא נעים לאחרים. ואם אף אחד לא אומר את זה לאותו אדם, אז אנחנו צבועים ולא מאפשרים לו ללמוד ולהתפתח.
מה עושים כשמציבים לי גבול?
כשמישהו אומר לי שמשהו שעשיתי לא נעים לו, אז אני יכול לבחור בכמה דרכים.
הדבר הראשון הוא, שאם אני רוצה להתחשב באותו אדם, אז אפסיק לעשות את מה שאני עושה ואכבד אותו ואשתדל לא לעשות את זה לידו.
אם זה משהו שאני מאוד מעריך בי ואני לא מסוגל או רוצה להפסיק לעשות, אז אתרחק ממנו.
ואם זה משהו שאני חושב שהוא מפרש לא נכון, אז אשתף אותו למה אני מתנהג ככה והאם הוא מוכן לשמוע את השקפת העולם שלי בנושא. ואז או שנגיע להבנה או שלא. ואם לא, אז אנחנו יכולים להגיע להסכם שבו כל אחד עושה חצי דרך למען הכבוד של השני והיחסים שלנו. למשל אם מדובר בזוג, ואחד מהם מעשן, והשני לא סובל את זה. אז אפשר לפתור את זה למשל בזה שמי שמעשן, עושה זאת מחוץ לבית.
מה עושים כשהצד השני מסרב להכיר בגבול שהצבתי או מזלזל בו?
לפעמים כשאני אומר לאדם אחר – מה שעשית עכשיו היה לי לא נעים. לדוגמה – חבר נפגש איתי ומביא לי מכה "חברית" על הגב שממש הכאיבה לי. אז אני אומר לו – "זה היה לי לא נעים המכה" אז הוא תוקף ואומר לי – "אתה לא מבין כלום, אתה דפוק אם זה מפריע לך!" כשמישהו מגיב ככה להצבת גבול שלי, אני רואה שזה שהצבתי לו גבול מאוד מביך אותו. כי פתאום הוא קולט שמשהו שהוא עשה בתמימות גורם לאחר לאי נעימות. והוא לא רצה בזה, אך זה קרה.
כשזה קורה, הצד הפגוע בסך הכל רוצה הכרה בזה שהוא נפגע, הרגיש כאב ואי נעימות מהסיטואציה. גם אם זה נובע מחוסר הביטחון האישי שלו. אז הצד הפוגע פשוט יכול לבקש סליחה. אך לא תמיד הצד הפוגע מוכן לקחת אחריות על הפגיעה, כי זה אומר עליו שהוא "לא בסדר" מזווית ההשקפה שלו. הרי הוא בסך הכל עשה משהו בכיף שלו, נתן מכה חברית לחבר שהוא שמח לראות, איך זה פתאום לא נעים ומכאיב?
במקרים כאלה, אם הצד השני לא מוכן לקחת אחריות ולהתנצל, אין טעם לריב על זה. במקרה כמו המכה הכואבת, אני אגיד לו: "אני יודע שלא התכוונת להכאיב, רק קח בחשבון שזה היה לי כואב, בפעם הבאה אשמח שתיתן לי חיבוק במקום." וגם אם הוא ימשיך להיאחז באגו שלו ולא יסכים איתי, בתוך תוכו הוא מבין את המקרה ובפעם הבאה הוא לא יעשה את זה. ואפילו יכול להיות שאחרי זמן מה הוא יבוא ויתנצל. כך שכשאנחנו מציבים גבול, עלינו גם להיות גמישים ולא לחפש את ההתנצלות או את הכבוד שלנו. לפעמים מספיק שמציבים גבול ומשחררים.
הדבר הכי חשוב בהצבת גבול היא לעשות את זה בצורה של לקיחת אחריות – תמיד לדבר על זה שזה מתוך עולמי הפנימי, לא בגלל שהאדם השני לא בסדר. כי זה גבול שלי, זה צורך שלי, זה לא קשור לאנשים מסביבי. אם אני אוהב שקט, אז יש אנשים שמדברים חזק ויש כאלה שמדברים חלש. אז אני יודע שאם זה מפריע לי, ויש מישהו שמדבר חזק אז אבקש ממנו בנימוס שידבר בשקט יותר כי זה מפריע לי. ואם הוא אדם שמדבר חזק ולא מסוגל להיות בשקט אז אני פשוט יכול להתרחק.
כשרוצים להציב גבול בצורה שיקשיבו לי, אז מבקשים את זה בצורה נעימה, מתוך הבנה שזה חשוב לי ולא תמיד לאחר. ואם אסביר למה זה חשוב לי אז אוכל לקבל יותר הקשבה והכלה מהצד השני, וכך הוא ישמח לכבד את הגבול שלי. ולזכור שלהציב גבול זו לא פעולה אלימה או לא מרצה. זו פעולה שבאה מתוך הרצון לכבד את עצמי ואת זה שלא נעים לי דברים מסוימים.
דבר אחרון וחשוב מאוד לגבי גבולות הוא – להיות גם פתוחים לשינוי וצמיחה.
כשאנחנו פוגשים מישהו שיוצר אצלנו אי נעימות אז חשוב לשתף אותו בזה ולהציב גבול, אך במקביל לבדוק למה זה יוצר אצלי אי נעימות. למה זה מפריע לי? לפעמים זה פשוט לא נעים פיזית, כמו רעש חזק או כאב. אך לרוב זה לא נעים נפשית או שזה נוגע לי בכאב נפשי חשוף. וכשאנחנו מזהים את האי נעימות שלנו אנחנו גם יכולים לחקור למה זה קיים אצלנו והאם אנחנו רוצים לשחרר את זה.
על הדרך לשחרר אפשר לקרוא במאמרים בנושא באתר.
לסיכום, כשאנחנו מציבים גבול אנחנו גם עוזרים לצד השני להכיר את עצמו, וכנראה שעד אותו רגע הוא לא ידע שהוא יוצר אצל האחר אי נעימות. לכן חשוב להציב גבולות ולזכור שמותר לנו להיות אגואיסטים וכולנו במסע של להיות פחות אנוכיים ויותר מודעים לסביבה.
בהצלחה!
השארת תגובה