אחד הדברים שתסכלו אותי במשך רוב חיי הבוגרים, זו השיפוטיות שהיתה לי כלפי עצמי על זה שרציתי לחיות חיים מסוימים אך בפועל החיים שלי התנהלו אחרת. השיפוטיות היתה שאני לא עושה מספיק, שאני עסוק בסיפוק יצרים לא טובים, שאני לא יוצא מאזור הנוחות ועוד… במשך שנים חשתי תסכול על זה שאנשים מסביבי חיו חיים שנראו לי יותר “טובים” משלי. היה להם יותר כסף, בית יותר גדול וכדומה. תמיד השוואתי. והקטע הוא, שזה נראה לי הכי נורמלי להיות בהשוואה, תסכול ומירמור על החיים שלי, כי כולם עושים זאת סביבי – חברים, הורים, סרטים, תכניות טלוויזיה, פרסומות, עיתונים… בכל מקום אנשים משווים אחד לשני, וישנם לא מעט גישות שטוענות שאם נתאמץ עוד קצת, נצא מאזור הנוחות, נציב מטרות וכדומה – אז נגיע למקום שבו אנחנו רוצים לחיות.
וניסיתי. באמת ניסיתי. שנים. וכל פעם שכתבתי לעצמי רשימת מטרות, חלומות, יעדים, תכנית חודשית שנתית וכדומה הייתי מנסה יום יומיים ומהר מאוד מאבד עניין ותשוקה בזה, מה שיצר אצלי עוד שיפוטיות, כי זה כן עבד לאחרים. אז מה לא בסדר בי?
אז אחרי כמה שנים כאלה, הבנתי שאולי זה לא שאני “לא בסדר” אלה שפשוט הנורמה מסביבי לא מדויקת עבורי. אז הפסקתי להסתכל החוצה והתחלתי להתמקד בפנים. התחלתי לחקור מה בעצם מניע אותי בחיים. מה אני באמת רוצה. התבוננתי מה עושה לי נעים ומה לא, מתי אני שופט את עצמי ומתי אני מרוצה.
והגעתי לכמה מסקנות.
קודם כל, הכוח שמניע אותי (ואולי עוד הרבה אנשים) בחיים הוא כוח התשוקה, הנאה ועונג. בכל אחד מאיתנו קיימת תשוקה כל הזמן, והתשוקה הזאת משתנה. יש תשוקה לאוכל, לסקס, לחומר, להגשמה עצמית ולעוד הרבה דברים. התשוקה, כשהיא מוגשמת, מביאה עונג לאדם. שעבורי זו תחושה של סיפוק, אנרגיה בגוף, זרימה, שמחה וחיבור לעולם.
העונג נחווה במלואו כשאנחנו במודעות אליו – כשאנחנו שמים לב לתשוקה ואת תשומת הלב שלנו בחוויה שמענגת אותנו. למשל, אם אני אוכל משהו שממש בא לי עליו, אז אשתדל לאכול אותו לאט, בלי הסחות דעת (למשל טלוויזיה או מסכים) ועם חופש עצמי להרשות לעצמי להתענג. כי בעבר, הייתי נבוך להראות לעצמי ולסביבה שאני מתענג ממשהו, כי גדלתי בסביבה שמדחיקה רגשות, ועונג הוא חלק מהם.
מסקנה נוספת שהבנתי היא שלא ניתן לבחור תשוקה. תשוקה היא כמו נביעה שיוצאת מתוכי, ואני יכול לתת לה מענה או לא. אם לא, יכול להיות שהיא תעלם ותבוא חדשה, או שהיא תחזור שוב בזמן אחר בחיים. הרבה אנשים למשל חווים תשוקה להמציא כל מיני דברים, והם יכולים חודש שלם להיות עם התשוקה למיזם מסויים, ופתאום אחרי חודש היא תעבור… ופתאום כבר לא בא להם על זה. ואין ממש אפשרות לבחור להניע אותה מחדש, כי זה היה נכון לאותו זמן, ועכשיו כבר לא. וחלק מהאתגר הוא גם היכולת לשחרר תשוקות שפג תוקפן, ולא לנסות להגשים אותן מתוך השכל והצורך להוכיח משהו כשהתשוקה כבר לא שם.
התשוקה שלנו נעה כל הזמן, לפעמים היא נמשכת שעות, לפעמים חודשים ואף שנים, אבל היא בסוף נמוגה, ואם מימשנו אותה לכדי עונג, אז כיף לנו, ואם לא, אז אפשר לשאול מה מנע מאיתנו לממש את התשוקה. כי בדרך כלל שלא מממשים את התשוקה, אנחנו מרגישים תחושת חוסר הגשמה, עייפות, חוסר חיות ותסכול.
יש שלוש סיבות עיקריות למה אנחנו לא מממשים את התשוקה:
- הראשונה היא הפחד להתמסר לתשוקה ולאבד שליטה.
- השנייה היא הפחד מהמחיר שנשלם עבור המימוש.
- והשלישית היא שמבחינת סולם הערכים שלנו, היא לא בערך הכי גבוה.
למה אנחנו מפחדים להתמסר לתשוקה ולאבד שליטה?
כי חינכו אותנו שתשוקה היא יצרים ויצרים זה דבר רע. הרבה דתות ונורמות חברתיות מלמדות אותנו שיצרים זה רע. שאסור לנו להיות חרמנים, חמדנים, קמצנים, עצלנים, תאווי בצע, תאבי אוכל וכדומה. אך כל אדם מונע על ידי יצרים, ואצל כך אחד היצרים נמצאים במינון אחר. יש כאלה שהם בעיקר עצלנים, יש כאלה שהם בעיקר חרמנים וכדומה. ולא יעזור כמה שנלחם בהם, הם חלק מאיתנו, חלק מהאופי, ממבנה האישיות שלנו וממי שאנחנו. וככל שננסה להאבק בהם יותר, כך נהיה במלחמה מול עצמנו ומול המימוש העצמי שלנו.
אך מה הפחד הכי גדול שעומד כאן? הפחד שנהיה חייתיים ללא שליטה. כשאני מדבר עם אנשים ושואל אותם מה יקרה אם הם יחיו בחופש עם התשוקות שלהם, אז הם עונים – ‘אז מה יעצור אותי מלאנוס, לרצוח ולגנוב?’ וזה פחד תודעתי חברתי מאוד עמוק שקיים בחברה שלנו.
והתשובה היא – ‘האם זו התשוקה שלך באמת עכשיו? לאנוס ולרצוח?’ בדרך כלל התשובה היא לא.
אז מדוע אנחנו מפחדים שנהיה מפלצות? כי אנחנו לא מכירים את החיה שבתוכנו. וכל עוד היא בכלוב תודעתי היא נדמת לנו כמפלצת, אך בתכלס היא אנרגיה של חיים שרק רוצה להביא לנו עשיה ויצירה בעולם.
למה יש בנו פחד שיש מחיר כבד עבור מימוש התשוקות שלנו?
גם במקרה הזה, חינכו אותנו שתשוקות נועדו לאגדות ולסרטים ושבמציאות, צריך לעבוד קשה, לוותר על התשוקות כדי שנוכל להגיע ליעדים חומריים גבוהים, בשביל שנוכל לשרוד יותר טוב. ואנחנו חיים במציאות שבה פחד ההישרדות מאוד גבוה, פחד שמישהו יפגע בנו, יקח לנו ושלא יהיה לנו. פחד שעובר דורות על גבי דורות, שגורם לנו לשעבד את חיינו לטובת החומר, ולוותר על מי שאנחנו בשביל שנוכל לשרוד עוד יום כאשר ההישרדות הזאת לא באמת נעימה או נוחה.
הנורמה החברתית מלמדת אותנו שחיים מתוך תשוקה הם חיים נחותים ולא הישרדותיים, שמי שחיי “את הרגע” הוא לא אדם רציני שהוא חיי את חייו בסיכון תמידי, שעוד רגע יש גרזן שעלול ליפול על צווארו. ומי שחיי את התשוקה עלול לשלם מחיר כבד על זה שהוא מוותר על קביעות, שגרה, משכורת קבועה וביטחון חומרי. וזה פחד עמוק שמושרש בחברה, פחד שמי שנותן חופש לתשוקה מסכן את עצמו ואת המשפחה שלו.
אך מה קורה בפועל? במציאות, מי שחי את התשוקה, מגלה שכל יום מביא הזדמנויות, הפתעות, חוויות ואפשרויות לצמיחה, יצירה ושפע שאי אפשר בכלל לדמיין. ברגע שמתמסרים לחיים, אז החיים הופכים להיות חוויה מדהימה, גם כשהחוויה היא כואבת, היא נטולת דרמה. חווים את הכאב, נושמים אותו, יודעים שהוא רגעי ולא נצחי, וממשיכים לחוויה הבאה.
ואיך סולם הערכים קשור לתשוקה שלנו?
סולם הערכים הוא בעצם סוג של מערכת של ערכים שנמצאים אחד מעל השני, כאשר העליון ביותר הוא הערך שאנחנו מגשימים. לכולנו יש המון ערכים שאנחנו מחזיקים בתוכינו. ערכים כמו: משפחה, קריירה, חברות, נוחות, כסף, שלווה ועוד. אך בכל רגע נתון, אנחנו מגשימים רק ערך אחד בלבד – את הערך הגבוה ביותר, שזו בעצם התשוקה שלנו באותו רגע. אך לפעמים אנחנו לא מכירים בתשוקה שלנו כתשוקה, אלה שופטים אותה כחולשה.
המצב הזה יוצר קונפליקט פנימי בין מה שקורה במציאות לבין מה שאנחנו רוצים בפנטזיה, כאשר הפנטזיה מורכבת מאמונות, דעות ונורמות חברתיות שלא תמיד נכונות לאופי ולתכונות שלנו.
הדרך הכי פשוטה לראות את סולם הערכים שלנו, היא פשוט לראות מה קורה כרגע במציאות. כי מה שקורה עכשיו – זה השיקוף המוחלט למה שאנחנו באמת רוצים. למה שאנחנו באמת חושקים בו. ובטוח שיש במציאות שלנו הרבה דברים שאנחנו היינו מעדיפים שלא יהיו, שאנחנו שופטים כרעים או טובים, אך אם נתבונן על המציאות כמו שהיא, אולי נגלה שאנחנו יוצרים לעצמנו “תירוצים” שהם בעצם סיבות הגיוניות שמצדיקות את הנורמה החברתית כדי לחיות את התשוקה שלנו, אך במחיר של כאב או תחושה של ויתור על דברים מסוימים.
לדוגמא – אדם שהתשוקה שלו היא לישון הרבה, אך הוא מתבייש בזה, יצר לעצמו מחלה ש’בזכותה’ הוא יכול לישון הרבה ושזה יהיה מקובל חברתית. מותר לו כי הוא חולה. אחרת, הוא עצלן. אז הערך שלו הוא שינה, והוא מעל הערך של בריאות. וכך הוא מיישם את סולם הערכים שלו אך עם מחיר של כאב ואי נעימות פיזית.
ברגע שאנחנו מודעים מה באמת התשוקה שלנו, אנחנו יכולים לתת לה מרחב ולקבל אותה כמו שהיא, בלי לשלם עליה מחירים.
למה אנחנו שופטים את התשוקות שלנו?
רובנו שופטים תשוקות מסויימות, כמו למשל – התשוקה לישון עד מאוחר, לאכול מתוק, לראות סרטים… אלה גם תשוקות, נכון שהם לא מביאות לנו כסף מיידי, אבל הם התשוקות שלנו, והם חלק מהותי ממי שאנחנו. אנחנו לא בוחרים בהם, הם מי שאנחנו. ואם נאפשר לעצמנו להתענג מהם, נוכל לשחרר אותם ולתת מקום לתשוקות אחרות.
ומעבר לזה, תשוקה היא דבר שמשתנה כל הזמן, אך היא מדוייקת לרגע שבו היא נמצאת. והיא לא נצחית. זה שכמה ימים יש לי תשוקה להשאר במיטה, זה אומר שזה מה שמדוייק לי כרגע. גם אם אני לא תמיד מבין למה. וברגע שאני מתמסר לה, אני מתענג עליה ומפנה מקום למשהו חדש.
אך המציאות היא, וזה מה שכמעט תמיד קורה, שברגע שמשחררים שליטה ומאפשרים לעצמנו להתמסר לתשוקה שלנו, היא מביאה אחריה משהו חדש. ואחרי כמה ימים במיטה, פתאום באה תשוקה חדשה ורעיון חדש לפנות לחבר או לכתוב פוסט בפייסבוק שפתאום פותחים לי דלת לעשיה חדשה שבכלל לא יכולתי לדמיין אותה שמביאה לי הרבה כסף.
כי כשאנחנו פועלים מה’יש’ אז אנחנו יוצרים עוד ‘יש’. וההתמסרות העמוקה ביותר לחיים היא לדעת רק מה הצעד הבא, והצעד הבא תמיד נוכח לנו בתודעה שלנו בצורה של תשוקה. וכשאנחנו מתמסרים אליו ומתענגים עליו, מתגלה לנו הצעד אחריו.
החברה אומרת – ‘חייבים להתאמץ כדי להגיע לתוצאות’, המאמץ האמיתי הוא האומץ להתמסר, ויותר מזה, האומץ להתמודד עם הפחד. כי תוצאות תמיד יהיו, לפעמים מה שחשבנו ולפעמים שונות לגמרי. אך האומץ מאפשר לנו להתמודד עם הפחד ש-מה אם… מה אם נכשל? מה אם לא יהיה את הכסף? מה אם ההצלחה תהיה גדולה מידי….
כשאנחנו מתאמצים להיות אמיצים אז אנחנו מאפשרים לעצמנו באמת לחיות את התשוקה שלנו, מה שמוביל אותנו לעוד תשוקה ועוד…. תשוקה, עונג, תשוקה ועונג.
וזו אחלה דרך לחיות את החיים.
השארת תגובה