בספר בראשית, פסוק שני, מופיע הטקסט הזה.
ואני שואל – האם תוהו ובוהו הוא מושג שלילי כמו שרוב האנשים מתחייסים אליו? מושג המייצג בלאגן וחוסר סדר?
תוהו ובוהו = תהייה ובהייה, לתהות ולבהות. לחיות את החיים מתוך שאלה וחוסר מיקוד. האם אנחנו רוצים לחיות את חיינו ככה?
אך מה קורה כשאנחנו מחליפים את ה-ה’ שמייצגת את הרוח, ב-ע’, שמצייגת את העצם – החומר. ואת ה-ת ב-ט.
אנחנו מקבלים – טעיה ובעיה. הפעולה ההפוכה לתהיה ובהייה. למה הפוכה? כי אנחנו בחיים האלה נמצאים בדואליות – שני כוחות שמושכים אותנו – הפחד מול התשוקה. ההשרדות מול האינוספיות. החושך מול האור.
האור הוא אינסופי, לכן כשאנחנו בתוכו – אנחנו תוהים ובוהים בו. נותנים לאור למלא אותנו, ללא מחשבה, הגדרה או שיפוטיות. כרוח אלוהים על פני מים. נותנים לעצמנו להיות רוח המרחפת על פני הרגש (המים).
בחושך, כדי להתמודד איתו, אנחנו זקוקים למיקוד כדי למצוא את האור בתוכו. בהייה היא ההפך ממיקוד. דמיינו את עצמכם בוהים בחלל, ואז יש משהו שממקד אותנו ומבקש את תשומת הלב שלנו. ואז אנחנו ממוקדים בו, והמוח וההבנה שבנו נותן לו הגדרה, מבין אותו, ומגדיר אותו, נותן לו שם, מפעיל אותנו מולו – האם זה נעים או לא.
ולא משנה מה נחליט – זו טעות. טעיה. ההפך מתהיה. למה טעות? כי כל מה שנגיד על משהו – אנחנו מצמצמים אותו. אם אני עכשיו אומר על עץ – זה עץ, אני מצמצם אותו מכל המהות האדירה שיש בו. אני טועה בכך שאני מצמצם אותו – מהמילה צמצם – שעושה פוקוס, מתוך הבהיה. חשוב להבין שטעות לא ממובן שיפוטי שזה לא בסדר.
ואז כשאני מגדיר משהו – אני בבעיה. כשאני יוצא מתוך הבהייה – אני תמיד אמצא בעיה. הבעיה היא שאני בהגדרה, כל דבר שאני מגדיר אותו יוצר לי הסחה מתוך הבהייה. וכך זו בעיה.
כמו מדיטציה. שמהותה היא להיות ללא מחשבה. וכל מחשבה, לא משנה מה טבעה, היא בעיה שמסיחה אותי מהבהיה.
אז האם תוהו ובוהו זה משהו שלילי? האם טעיה ובעיה זה שלילי?
השאלה באיזה תפיסת מציאות אנחנו רוצים להיות. בתפיסה שיש בה נכון ולא נכון, או בתפיסה שכל מה שקורה הוא נכון עבורינו, גם אם הוא כואב ולא נעים.
המושג תוהו ובוהו מייצג את הרגע לפני הפיצול בין החושך לאור. את העידן שבו היינו באחדות, ללא שיפוטיות, ללא רע וטוב. פשוט בקיום טבעי וזורם. כמו כל הטבע מסביבנו שנמצא ככה כל הזמן.
ובכל אחד מאיתנו יש את הידיעה והזכרון – שזה משחק שאנחנו בחרנו לשחק בו כחברה אנושית. ואנחנו עכשיו בשלב שבו אנחנו מבינים שזהו, הגענו לסוף המשחק, הבנו שאנחנו אלה שמחזיקים את השוט שמצליף בנו, ואנחנו לא חייבים להמשיך להצליף. ואנחנו יכולים לחזור, למציאות של תהייה ובהייה. ולשחרר את החוקים שהם – טעיה ובעיה. האחדות היא – תהייה ובהייה – תוהו ובוהו.
ומה זה חושך על פני תהום? משפט שנשמע מפחיד. אך אם נעמיק בו, נגלה דבר כזה:
מה הוא תהום? עומק לא נודע. משהו לא ידוע. אינסוף.
ומה זה חושך על פני תהום? פני התהום. אם תהום הוא אינסוף, מה הם הפנים שלו? זה המקום שבו אנחנו רואים/מבחינים בפניו, זו נקודת המגע בין האדם לאינסוף. ושם יש חושך. שם יש את הלא נודע.
זה בעצם אומר – כשאנחנו פוגשים את האינסוף, יש שם אי ידיעה שעלולה להפחיד אותנו. האם אנחנו מוכנים לפגוש את החושך ולצלול אל האינסוף?
היינו בתהייה ובהייה, וראינו את האינסוף מולינו ופגשנו שם את הלא נודע. וכאן יש שאלה, איך אנחנו מביאים אור לתוך החושך. האם זה על ידי בהיה בחושך ותהייה על מהותו? או על ידי זה שנגדיר אותו, נפרק אותו למושגים, נבין אותו ובדרך גם נהיה בטעיה ובעיה.
התשובה היא – גם וגם.
אנחנו גם בתהיה וגם בטעיה. זה הטבע האנושי שלנו. אנחנו רוח הרוכבת על החומר (חמור) ואנחנו נעים בין הצדדים. ולפעמים להיות באי ידיעה הוא המקום שמאפשר לנו להאיר את החושך. אך החושך הוא אף פעם לא בעיה או טעות. הוא פשוט פני התהום, הנקודה שבה אנחנו פוגשים את האינסוף, נקודה שבאנו להאיר אותה על ידי התבוננות עליה ושחרור השיפוטיות.
השארת תגובה