אחרי צבא התחילה בי כמיהה למצוא משמעות בחיים. הכמיהה הזאת התחילה כאשר הבנתי שיש בי הרבה חסימות ופחדים שהופכים אותי להיות אדם שאני לא באמת רוצה להיות. ראיתי שיש פער גדול בין הרצוי למצוי, בין איך שאני חווה את עצמי לבין איך שאני פועל החוצה. הבנתי שמי שאני, זה אוסף של תכונות, אמונות ומחשבות שלא תמיד מועילות לי, ולרוב מגבילות אותי להיות מי שאני.
וזה עורר בי את השאלה – מי אני?
התחלתי לחפש את התשובה לשאלה הזאת.
זה התחיל אצלי בהתבוננות עצמית ובדיקת האמונות שקיימות בי. שאלתי את עצמי שאלות פילוסופיות כמו: למה אני פועל בדרך כזו ולא אחרת? למה אני חיי? מהי משמעות החיים?
השאלות הללו הובילו אותי לכתיבה פילוסופית שהוציאה ממני מאמרים ותיאוריות שונות על משמעות החיים כפי שאני רואה אותם.
הרגשתי דיי טוב עם מה שכתבתי ולפעמים קיבלתי תשובות לעצמי דרך הכתיבה. אבל הבעיה היתה שכל מי שהכרתי מסביבי לא תמיד חשב ככה ולא הבין את השאלות שאני שואל והתשובות שאני מוצא.
כשאני התחלתי במסע שלי זה היה בתחילת שנות האלפיים ולא היתה מודעות רחבה לתחום הזה. היו אולי שני אתרי אינטרנט שהיו מוקדשים לתחום ההתפתחות העצמית והמודעות האישית. לכן, הקושי המרכזי שלי בתחילת המסע שלי היה ההתמודדות עם הסביבה שכל הזמן שיקפה לי את השאלה – האם אני הוזה? האם התשובות שיש לי הם אמיתיות או שאני בורח לעולם של פנטזיה?
השאלות האלה לא היו קלות להכלה כי לא היה לי איך למצוא את התשובה. כשהייתי מדבר עם חברים התגובות שלהם היו לא תמיד נעימות וקיבלתי את התחושה שלא מבינים אותי באמת.
הרגשתי דיי מוזר, מצד אחד אני מבין תובנות עמוקות על החיים אך מצד שני אף אחד לא שותף אליהם, אז מה זה אומר עלי? מה זה אומר על הסביבה שלי? איך זה שלא כולם שואלים את השאלות שאני שואל?
השינוי היה כאשר ידידה שלי הביאה לי את הספר "החיפוש אחר המופלא" של אוספנסקי, שהיה תלמידו של גורדייף. גורדייף היה אחד הפילוסופיים הגדולים של המאה העשרים, והוא היה פורץ דרך בגישה שלו לחיבור לאמת הפנימית ושחרור אמונות ישנות מגבילות. קצת מזכיר את רודולף שטיינר.
הספר עצמו לא קל לקריאה, הוא מלא תיאוריות מורכבות ומושגים לא פשוטים. אך בשבילי הקטע לגלות אדם שהתפיסה שלו דומה לשלי היה משמעותי ביותר. פתאום הרגשתי שייך, הרגשתי תמיכה בדרך שלי ושייכות. התחושות האלה היו כמו סם שזרם בדם שלי כל פעם שהייתי יושב וקורא בספר. סוף סוף הרגשתי אישור לתובנות והמחשבות שלי. סוף סוף יכולתי ללכת עם האמת שלי קדימה ולא לחשוש שאני הוזה או מוזר.
בעקבות הספר החלטתי לחפש אנשים שרואים את העולם כמוני וחיפשתי ומצאתי קבוצות התפתחות שונות, הלכתי לאירועים שקשורים להתפתחות עצמית והכרתי אנשים שחושבים כמוני. התמיכה שקיבלתי מהם עזרה לי מאוד להרגיש עם עצמי נוח בתקופה של חיפוש עצמי וחוסר וודאות. תקופה שהיא מאוד טבעית בהתפתחות האדם.
היום, אני יודע כמה שתמיכה זה דבר חשוב בהתחלת מסע לחיפוש עצמי, אני מכיר אנשים שהפסיקו את המסע שלהם בגלל שהם הרגישו לא שייכים והעדיפו לשכוח את מה שהם גילו לטובת השגרה, המסגרת והביטחון. ואני גם מכיר אנשים שהאמינו שהם איבדו את השפיות כי אף אחד לא חשב כמוהם אז הם העדיפו לקחת תרופות פסיכיאטריות בשביל להרגיש שייכות.
תמיכה וקבלה יכולים להיות הדבר הכי משמעותי בהתפתחות האישית של אדם בדרכו כי בשלבים מסוימים בדרך האישית אנשים מגלים תגליות על עצמם ועל החיים שאם הם לא מקבלים עליהם אישור הם יכולים ללכת איתם לאיבוד.
היום, אחרי 15 שנה במסע אני יודע שכל מה שהבנתי כאדם צעיר הוא נכון, התגליות שגיליתי על החיים המשיכו להוכיח את עצמם יותר ויותר. היום, כאשר נקודת המבט מתרחבת עם הגיל, אני מבין כמה קל ללכת לאיבוד, אך גם כמה קל למצוא את הדרך חזרה. כל מה שצריך זה להאמין בעצמך, למצוא את האנשים שיכולים לתמוך בך ולא לוותר על האמת הפנימית. אף פעם. גם כשכולם מסביב חושבים אחרת.
לכן אני מציע לכל מי שנמצא בדרך ועדיין לא מצא את הביטחון להיות שלם עם הדרך היחודית שלו, תמצאו לעצמם שותפים לדרך, אנשים שמדברים בשפה שלכם, שדומים לכם. בני האדם מחולקים לטיפוסים שונים, כמו בגוף, לכל תא יש תפקיד באיבר יחודי עם תפקיד בגוף, כך יש טיפוסים שונים בעולם שהשוני ביניהם יכול להיות שונה כמו ההבדל בין תאי עצם לתאי מוח. אז יש כל כך הרבה טיפוסים שונים, וכל מה שצריך זה למצוא את הטיפוסים שאתם חלק מהם.
לכן, תעשו מה שצריך בשביל למצוא את האנשים האלה, תלכו למטפלים, לסדנאות, לפסטיבלים ולאירועים שקשורים לתחום שמעניין אתכם. תמצאו את האנשים שיעזרו לכם לראות את עצמכם דרכם. ואל תדאגו, אחרי כמה זמן הצורך הזה יעבור. אבל הוא חלק אנושי מהותי ממי שאנחנו.
השארת תגובה