להיות ילד אינדגו בן 35
זה נראה כאילו רק אתמול הייתי בן 20, כולי מלא תקווה, חלומות ואמונה שאפשר לעשות הכל עם החיים, אך במקביל מלא פחדים, חוסר ביטחון וקושי להתמיד בדברים שבאמת רציתי.
בגיל 20 בערך גיליתי את עולם הרוח, הייתי רוחניק אמיתי, עם בגדים זרוקים, קוקו וזקן. כולי מאמין באהבה ללא תנאי, צמחוני ומחבק את כולם. תפיסת העולם שלי היתה שהכל מהשמיים, אין מקריות וכל מה שצריך זה אהבה. תקשרתי עם ישויות, נשמות ואלוהים. החיים היו אוקיאנוס של אפשרויות. ואני, פשוט חייתי את הרגע, ללא תכניות, ללא כיוון, ללא מטרה מוגדרת. מאמין שמה שלא מצליח עכשיו, לא צריך להצליח, או שיצליח בעתיד. הגישה הזאת גרמה לי לא להתחייב לעבודות או ללימודים, אך מצאתי משרות קסומות שהתאימו לי לאותו זמן.
באותה תקופה החיים באמת היו קסומים, הייתי מזמן לעצמי חוויות, בנות זוג ועבודות. הכרתי אנשים מדהימים, הלכתי לפסטיבלים, סדנאות והרצאות, וחוויתי בחיים חוויות רוחניות מאוד עוצמתיות ומיוחדות שהשפיעו עלי לטובה.
ועברו להם 15 שנה. התחתנתי, נולד לי ילד שהיום בן 5 והחיים המשיכו.
והיום? מה קרה לי?
אפשר לומר שצנחתי לקרקע, חיפשתי חומריות, ביטחון כלכלי ובית יציב. זה שרוב החיים הבוגרים שלי הייתי עצמי ונדדתי בין עבודה לעבודה יצרו מצב שעדיין אין לי מטרה מוגדרת.
לתקופה מסויימת, החיים הפכו להיות הישרדותיים, הראש עסוק בעבודה, פרנסה וגידול משפחה. אין כמעט זמן וכוח להתחבר לרוח ולנפש. ללא רצון ותשוקה לעשות מדיטציה. כל מה שרציתי זה לברוח לטלויזיה, סרט או מחשב… אבל איך זה הייתכן? איך זה שאני, כמי שמוגדר ילד אינדיגו עם נשמה עתיקה לא מצאתי את השלווה? איך זה שאני לא מגשים את עצמי ועסוק בהישרדות…
התשובה היא שהאדם בבסיסו מלא פוטנציאל, הבחירות שהוא בוחר בחיים מובילות אותו להגשים רק חלק מהפוטנציאל, אבל שאר הפוטנציאל, הלא מוגשם, תמיד נמצא שם, חולם להתגשם. החלקים שהוגשמו באים לידי ביטוי על ידי שגרה, הרגלים ודפוסי התנהגות, והם בונים את האדם.
היום, אני המהות הרוחנית, האלוהית העצומה, האהבה ללא תנאי והחופש. אבל עליהם יש אוסף הרגלים שבניתי עם החיים בשביל להתמודד איתם. למרות ששחררתי הרבה אמונות ודפוסים מגבילים שנוצרו בילדות, יש מעבר לכך הרגלים שנוצרו גם אחרי גיל 20. חלק מההרגלים מקדמים אותי וחלק לא.
אבל מה כן?
האמונה הפנימית קיימת, אני יודע שיש חוקים מסוימים שעובדים בעולם הזה, חוקים שהרבה אנשים לא מאמנים בהם. ובגלל שאני יודע שהם קיימים, אני נעזר בהם. אני הרבה יותר סומך על העולם, על האינטואיציה שלי ועל המקריות שיש מסביבי מאשר אנשים שלא עברו את ההתבגרות הרוחנית שעברתי.
אני יודע שבאמת יש לי כלים נפשיים חזקים שמאפשרים לי להתמודד עם המציאות בצורה טובה יותר יחסית לאנשים אחרים שאני רואה. אני מרגיש שזה שאני חוקר את עצמי ורואה איך אני גדל ולמד במהלך החיים עוזר לי להבין את הסביבה ואנשים אחרים הרבה יותר טוב.
והכי חשוב, בסופו של דבר, אחרי 15 שנים בחיים של אמונה פנימית, אני יכול להגיד בצורה מוחלטת – הכל נכון. כל התפיסה הרוחנית, המודעות העצמית והחיבור לעולם הוא אמיתי והוכיח את עצמו. עברתי תקופות של חוסר וודאות, פחד ובלבול, ותמיד כשהקשבתי ללב מצאתי את התשובה הנכונה. למרות שלא עבדתי במשרה מסודרת רוב החיים שלי, תמיד סגרתי את החודש, תמיד היה לי כסף, תמיד היה מגיעה עבודה בזמן שצריך אותה. שום דבר לא קרה סתם בחיים שלי, הזוגיות שמצאתי, הילד שנולד לי, הכל היה מלווה במקרים יוצאי דופן ואירועים שאפשר לקרוא להם ניסים. הבריאות תמיד משקפת את מה שקורה בנפש, ותמיד שיש מחלה היא קשורה ישירות לחסימה נפשית אצלי, וכששחררתי את החסימה המחלה עברה. האינטואיציה הפנימית תמיד צודקת, והחיים תמיד מובילים למקום הנכון בזמן הנכון.
אז לסיכומו של דבר, גיל 20-25, הוא גיל קסום, מלא בתמימות, חופש ואפשרויות והעולם נראה כמקום שהכל אפשרי בו. כל החלקים בגוף רוצים להגשים את עצמם, הנפש צמאה לצמיחה ואהבה ומסביב יש הרבה מקומות שאפשר לצמוח בהם. זה הגיל לחקור את העצמי, אך לזכור שזה רק שלב בחיים שבו מחפשים הגדרה עצמית.
לקראת גיל שלושים, החיים הופכים להיות יותר ממוקדים, האדם יותר מוגדר, הנפש יותר מודעת לעצמה והצרכים האישיים משתנים. החיפוש העצמי קצת נרגע, והצורך למשפחה וקרקע יציבה גדל. ואז זה הגיל ליצור קריירה, להתמקד בדברים הטובים באדם, ללמוד ולפתח אותם. הרוח נרגעת, אך כל מה שנלמד בגילאים הצעירים יותר ממשיך להתעצם. הרוח לעולם לא נעלמת, הנשמה תמיד שם, גדלה יחד עם האדם. ולקראת גיל ארבעים, המשפחתיות נרגעת, הקרקע אמורה להיות יציבה, יש ילדים, ומתפנה יותר מקום להגשמה עצמית שמגיעה מתוך ניסיון חיים אמיתי, רוחניות מבוססת, ומודעות עצמית גבוהה. בגיל הזה, ילדי האינדיגו יוצאים שוב לעולם, הפעם כאנשי אינדיגו, כאנשים בשלים, מודעים ובוגרים שיכולים להביא מסר אמיתי ושינוי גדול לעולם.
תגובה אחת
השארת תגובה
[…] סיפורים בשביל להצדיק את עצמו. (שווה לקרוא את המאמר על אחריות בהקשר הזה) זה כמו התמכרות. אנחנו פשוט מכורים למחשבות. […]